לפעמים אני מפחדת שאני יותר נהנית לשמוע איך הדברים נשמעים מהצד,

לחיות חיים מרגשים כאלה בדיעבד,

מאשר נהנית מהחיים עצמם בזמן שהם קורים.

-

שאני יותר אוהבת את איך שזה נשמע על הנייר,

סיפור האהבה הגדול הזה עם הנסיך והנסיכה שידעו עוד מגיל 16 שזה הכיוון,

מאשר כמה אני אוהבת לחיות את הפנטזיה בפועל.

-

אמנם אנחנו כל כך רחוקים מזה,

אבל אני מתחילה להרגיש את המחנק הזה של היום שאחרי,

אחרי שהמכשפה הובסה והמשתה כבר היה,

אחרי שאנחנו כבר מחוייבים לעולמים ועכשיו פשוט קמים בבוקר ו..... מה?.

-

זה קשה לי לתמרן בין ההרגשה שאם הכל היה הרבה יותר פשוט, הייתי רוצה לבנות איתך הכל,

לבין ההבנה שאני לא, ואתה לא, והכל כבר בנוי, סוגשל, רק בממלכה אחרת. 

האם זה מספיק שאני מרגישה שאם הייתי לבד ומחליטה רק על החיים שלי כאן,

הייתי איתך?.

-

כשאנחנו ביחד הכל נופל בדיוק למקום, 

אבל ברגע שאני לוקחת צעד אחורה ומסתכלת על התמונה הגדולה...

אני לא בטוחה שאני מספיק אמיצה בשבילך.