כנראה שאתה המבוגר האחראי מבינינו, שוב. 

מה אני יכולה להגיד. 

זה בטח בריא יותר לשנינו, אז אני צריכה בעצם לשמוח על ההחלטה שלך. 

כן. 

ובינתיים יש לי דברים כל כך גדולים על הראש, 

כמו המבחן הכי גדול שהיה לי אי פעם (כמעט), וכאב הלב הכי גדול שהיה לי נדחק הצידה. 

בריא, כאמור.

אין לי איך להאשים אותך, לא משנה כמה אני מסובבת את זה ומנסה. 

זאת רק אני אשמה כאן, וזה רק הפסד שלי ורק הכאב שלי ורק ההתמודדות שלי ורק ורק ורק. שלי. 

ושלך?

כבר לא כאן, אז בסדר.

מתחשק לי להוציא רעל, להקיא החוצה הרבה דברים שמקננים בי בזמן האחרון, או בעצם, מאז ומעולם. 

אני מקנאה. אני מקנאה בכל אותן הבחורות שמעולם לא היו צריכות לדאוג לגבי קיץ. בכל אותן הבחורות שזה תמיד

נראה להן נורא טריוויאלי שחבר שלהן עושה להן שק קמח או מרים אותן לכל מקום. בכל אותן הבחורות שאף פעם לא היו

צריכות לדאוג שמא יראו גדולות מדי ליד חבר שלהן, מגושמות מדי, לא נשיות מספיק..בכל אותן הבחורות שהטוסיק שלהן

נכנס בכל הנדנדות בגני השעשועים, אפילו באלה הממש-קטנות. בכל אותן הבחורות הממוצעות, בגובה הממוצע, במשקל

הממוצע. בכל אותן הבחורות שלא צריכות לפסול בגדים בחנויות לא כי הם לא מספיק מגניבים או עדכניים, אלא פשוט כי

אין אותם במידה הזאת והזאת, או שהם פשוט לא מחמיאים במידות האלה. בכל אותן הבחורות שלא צריכות לחשוב אלף

פעם לפני שמצלמים אותן באקראיות באירועים על איך להסתיר את הקפל הזה פה ואיך להוציא את הסנטר בצורה הכי

מחמיאה. בכל אותן הבחורות שכשאומרים שהולכים לים, או לרודוס, יש להן כמה בגדי ים והן רק מחכות להשוויץ בהם,

ולא יושבות וחושבות איך לעזאזל עוברים כמעט שבוע עם בגד ים אחד, שגם ככה לא מכסה מספיק. בכל אותן הבחורות

שהישבן שלהן בדיוק בגודל הנכון, הציצי עומד בדיוק בצורה הנכונה והבטן חלקה בצורה המושלמת.

בכל אותן הבחורות שהכל כל כך קל להן בחיים האלה, דאמט.

אני מרגישה כאילו החיים שלי בגוף הזה הם פוטנציאל אחד גדול שפשוט לא ממומש. כי אני עצלנית מכדי לגרור את עצמי

לרוץ, כי אני תאוותנית מכדי לגרום לעצמי להפסיק לאכול. דברים כל כך קטנים, שמתגבשים לדבר כל כך ענק.

לפעמים אני לא מבינה איך אפשר לאהוב אותי בכלל כשככה אני נראית. בסדר, אז אני חכמה יחסית, וקצת שנונה לפעמים,

ואפשר להגיד שאני בסה"כ בן אדם טוב, חברותי, ידידותי.. אבל איך אפשר להימשך אליי ככה? אני לא נאיבית,

ברור שצריך משיכה בסיסית כדי להיות עם מישהו.. והנה, יש לי מישהו, כבר שנתיים וקצת, ואני מרגישה כל כך מכוערת לידו.

לא טיפשה, לא מיותרת, לא ריקנית.. פשוט מכוערת. שמנה ומכוערת. עוד לא מצאתי חלק אחד בגוף שלי שאני אוהבת

באמת ובתמים, או מבינה איך מישהו אחר יכול לאהוב. איך זה קורה, שלמישהו אחר זה בסדר, והכי חשוב,

מתי הוא יתעורר..? הרי בכנות, יש הרבה יותר גרועות ממני, אבל יש גם הרבה יותר יפות ויותר מושכות, בייחוד כשאתה

מוקף בבחורות מבוקר ועד ליל בכיתות הלימוד.. אז מה, לא שמים לב לתחת של ההיא ולחזה של הזאת? לא רואים שההיא

ממש מושכת ואתלטית או שלשנייה יש עיניים ממש מדהימות? בטח שרואים, בטח שמדמיינים, בטח שחושבים על זה..

אבל כשיש לך בבית מישהי ששמה אותן בכיס הקטן, או, נניח, לפחות משתווה אליהן, אתה יכול לישון בשקט.

וכשלא?.

תאוריית הכאוס על רגל אחת.

AKA- מה שהולך בראש שלי כשאני מתפתה ליפול למקומות האפלים ביותר.

מעניין מה הגיע קודם,

ההרגשה המגעילה הזו כשאני מסתכלת בראי או המבט המגעיל-נגעל שיש לך כשאתה מסתכל עליי.

אני שונאת אותך יותר מכדי להתמודד עם זה כרגע. אף אחד לא ראוי מספיק כדי לגרום לי להרגיש כל כך קטנה.