פוף.

פשוט נגמר הכוח.

שכבר הרבה זמן, אני זאת שאוהבת אותך יותר.

וזה קצת נחמד, כי זה כייף לאהוב, אבל גם קצת מאכזב,

כמו עכשיו נניח. (בינינו, כמה אפשר ללטף לך את הגב ולחכות שתתעורר?.)

וכשחושבים על זה, זה קצת מפחיד אותי שאתה מכיר אותי כל כך טוב ואני בטח כבר משעממת אותך.

אתה כבר מכיר את כל החולצות שלי, את כל החיוכים שלי, את כל הפרצופים שאני עושה בסיטואציות שונות...

אתה יודע בדיוק איך אני נראית במקלחת ובאיזו צורה אני נוחרת בלילה,

ומתי בכלל זה אמור להימאס עליך אם לא עכשיו, כשאתה כבר יודע הכל ואני כבר לא יודעת איך להפתיע

אותך בכל פעם שאנחנו נפגשים?.

בגלל זה טוב לי כשאנחנו קצת רחוקים ומתגעגעים ואז נפגשים שוב. לא טוב באותו רגע, אלא טוב

כשנפגשים שוב.. יש לי הזדמנות לנסות להפתיע ולחשוב שאני יותר מיוחדת מהזאת שהייתי לפני

שבוע-שבועיים. לפחות במחשבה.

(ואולי בעצם את עצמי אני כבר משעממת?.)