אני משתגעת מרוב געגועים לעצמי אחרת. לעצמי של גיל 17, שמחה, מאושרת, מצחקקת ומפלרטטת.

לעצמי מוקפת בחברים, בידידים, בחברות, בריגושים. לעצמי מצטמררת מכל רגע חדש, מכל חוויה, מכל מבט.

לעצמי כמהה למשהו שאני יודעת שאני לעולם לא אשיג, אבל נהנת רק מההרגשה שיש לזה כשזה קיים.

התעוררתי היום בבוקר מאוחר מדי מחלום שלא הצלחתי להסביר אפילו שבחיי שניסיתי כמיטב יכולתי.

חלמתי על הריגוש הזה, הפרפרים בבטן כשסוף כל סוף מלך הכיתה מחייך רק בשבילך. למלך היו פנים

מטושטשות ולא ברורות, ואפילו לי עצמי לא הייתה ממש צורה מובהקת. אבל ההרגשה. הו, ההרגשה.

הסדרה 'יחפים' מצליחה להקסים אותי בכל פרק מחדש, בפשטות הזו שבגיל 17, כשאתה חושב שיום יבוא

ותכבוש את העולם. כואב להתפכח, אין ספק. ואצלי משום מה זו התפכחות איטית ומייסרת.

אני לא מרגישה שהשתניתי הרבה, אני עדיין מרגישה קלילה, זורמת, אפילו ממש מאושרת לעיתים..

מה שהתמעט סביבי הוא אנשים שיכירו בזה. שיכירו בי. שיעריכו את התכונות הטובות שאני יודעת שעדיין

יש בי. כמה זמן כבר לא שמעתי מישהו אומר שהוא באמת נהנה איתי. שהוא באמת אוהב אותי. אפילו סתם,

אהבה רגילה כזאת, בלי תכנונים ובלי יותר מדי קישוטים. מה, זה יותר מדי לבקש?

או שבגילי המופלג כבר לא זוכים להערכה על ילדותיות ותמימות?.

אני אוצר.

אני מקסימה, אני כובשת, זה לא אנושי בכלל כמה שאני טובה בזה.

אני חזקה, אני אמיצה, אני יודעת בדיוק מה אני רוצה ואיך ומתי לבקש אותו (ולהשיג).

יש לי חיוך מקסים, ואולי לא יזיק לי להוריד כמה קילוגרמים, אבל מעולם לא הייתה לי בעיה של מחזרים.

אני חכמה, אני שנונה, ואם תופסים אותי במצב רוח טוב- אני אפילו די מצחיקה. יחסית.

אני חברה וידידה טובה, אני יודעת להקשיב, אני יודעת לנחם, אני יודעת להגיד תמיד את כל הדברים הנכונים.

אני גבוהה, אני יפה, אני מרשימה כשאני עוברת ברחוב. אולי לא הכי, אבל בטח במקום טוב באמצע.

אני יודעת לכייף, אני יודעת לרקוד ולהתפרק, אני זורמת, אני (כמעט ו)לא רבה ומתווכחת, אני קלילה.

אני טובה, אני אכפתית לסביבה, לאנשים, לבעלי חיים. אני אוהבת לעזור, אני אוהבת להיות שם בשביל אנשים.

אני מישהי שכל אחד היה רוצה בחיים שלו, בין אם זה בתור מכרה, ידידה, או קשר רומנטי.

אני פשוט מושלמת. וכל מי שזוכה בי- צריך להיות אסיר תודה עד סוף ימיו.

אז קדימה... מספיק לחשוב שאת לא.

כמו שכבר נאמר פעם ותמיד ניסיתי לאמץ- "לא נעים" מת מזמן.

שבסוף זה נראה כאילו אני בכלל לא אוהבת?..

-

בעולם מושלם לא היינו צריכים להתגבר על מכשולים כדי להיות מושלמים.. קצת כמו שהיה בהתחלה.

אבל אני מתעקשת לא להיות מהזוגות שמתגרשים. אולי כי זה הטבע שלי, ואולי כי אני פשוט יודעת שהפעם זה מספיק חשוב.