אני חושבת שרק היום הבנתי שאולי אני לעולם לא אהיה מאושרת באמת בלעדיך. 

שאני יכולה להיות שמחה ולחייך ממש גדול, ויכולה לעשות חוויות וזכרונות ולשמוח בכל מה שהשגתי,

 אבל תמיד אני נשארת עם התהייה איפה אתה ומה אתה עושה עכשיו, 

ועם מי.

 -

ואז אמרת לי שאתה לא מסתפר במיוחד בשבילי, כי ככה אני אוהבת, 

וכל העולם שלי התפורר מסביבך. 

׳אם תספרי לי ששכבתם, אני אשתגע. 

אני נשבע לך. 

אל תגידי כלום. באמת עדיף שפשוט לא תגידי.׳ 

אתה אומר ועוצם עיניים, מעביר את האצבעות בשיער הארוך מדי

 שיש לך שאני לא מרשה לך לספר. 

אני מחייכת וקצת נהנית לראות אותך סובל,

 אפילו שאתה ממש. סובל. 

אתה פוקח אותן ומסתכל עליי בלי לזוז,

 מחכה לתשובה לשאלה שאפילו לא העזת לנסח. 

׳ברור שלא שכבנו. 

כאב לי הראש.׳ 

אני אומרת ומסתכלת על הקמט הדואג שלך במצח קצת נרפה. 

אתה מחייך אליי בקושי,

 ואני רק חושבת לעצמי מה המסלול הקצר ביותר לתחתונים שלך. 

 -

עוד לא גילו לי עם מי עושים ילדים, 

עם החבר הכי טוב שלך שיודע בדיוק איך את שותה את הקפה שלך בבוקר שבת, 

או עם זה שגורם לברכיים שלך לרעוד בזמן שהיד שלו עמוק ביו הרגליים שלך. 

כשיגלו, הכל יהיה כלכך יותר פשוט. 

-

אולי השאלה הריאליסטית היא בעצם, 

מה יותר קל ללמד. 

אבל בטח גם אני לא מעזה לשאול. 

סוסים הוא רוצה.

לא להחזיק ידיים ספק בטעות ספק בכוונה ולהשפיל מבט.

לא להיפגש במקרה ולשתות קפה בבית חולים, להתפשר.

הוא רוצה סוסים.

כמו איזה פאקינג fairytale.

כאילו שזה מה שאנחנו, השלם המושלם הזה שיכול לרכב על סוסים.

כאילו שכבר אין רעב בעולם, או רעש,

או לפחות איזה זמזום מציק כזה של "אני לא מספיק" שלא נותן לישון.

סוסים. 

ביג פאקינג דיל, סוסים. 

אפשר לחשוב, 

כאילו שאני לא רוצה גם.