אחת לשבוע היא ממיינת את כל הכביסה שהצטברה בסל האופנתי שהיא התעקשה לקנות.

אני נכנס על קצות האצבעות לחדר השינה ומדלג בין הערימות היפות והצבעוניות,

מגחך לנוכח המחשבה שגם הפעם היא חילקה את הכל ליותר ערימות ממה שהמכונה

תוכל לעמוד בהן בסופ"ש אחד.

יש ערימת לבנים, ערימת שחורים, ואז חצאי אמיתות של עדינים, כחולים, אדמדמים,

כהים-מאוד, בהירים-מאוד והאהובים עליי ביותר- 'בהירים-קלות'. 

אני עושה כאילו אני רוטן, מתלונן מתחת לשפם על הערימות היפות האלה שבטח ישבו

כאן עוד הרבה אחרי שהחבל יהיה עמוס עד אפס מקום, 

אבל בסתר, אני אוהב להסתכל על הפנים הרציניות שהיא לובשת כשהיא מנסה להחליט

לאן הגופיה שהיא מחזיקה שייכת, על הקמט הזה שנחרץ במצח שלה וגורם לפנים

הילדותיות להיראות כל כך בוגרות פתאום. 

"בהיר-קלות?" אני מנסה להצחיק וקורץ לה בלי להסתכל לה בעיניים, 

שומע את האנחה הקטנה של הנפש שלה. 

"שתוק. מה אתה מבין בכלל."

והיא תמיד צודקת. 

הוא מושך אותי קרוב יותר אליו בספסל בלי לעשות בעצם כלום, רק בלחייך אליי.

ואני מתקרבת קצת, אבל בעיקר מפחדת לגעת, שמא אם אנסה, אוהב את זה יותר יותר מדי. 

-

הוא אומר שהעיניים שלי לא כלכך שחורות עכשיו כשהוא מסתכל לתוכן, ויש להן ברק חום ועדין כזה,

והוא ממשיך להסתכל וממשיך להגיד, ואני רק מתאפקת מלהגיד לו שאלה מילים של אנשים מאוהבים,

דברים כאלה. 

-

חצי מהזמן כאן איתו עובר לי בלחשוב כמה אני נהנית,

וחצי מהזמן עובר לי בממש ליהנות מזה. 

-

זה גדול עליי, לפקפק בכל החיים שלי פתאום, באמצע החיים. 

אז אני פשוט לא, ובמקום, אני מתחפרת עם האצבעות בפרווה של הכלבה ונושמת עמוק.