ופתאום מצאתי את עצמי מחפשת את החברים הכי טובים שלי בבלאק, ואמרתי לעצמי- מה בכלל חשבת לעצמך?.

חברה טובה שלי אמרה את זה יפה השבוע- "את בררנית מדי בחברים-טובים-באמת". יש בזה משהו,

אני כן טיפוס נחמד שכזה, אבל כשזה נוגע ללהפוך לחברים-טובים שלי, אף אחד לא מצליח לעבור את המחסום (או מנסה?.)

אולי הגיע הזמן להחליף עבודה? לפני חודש כשהייתה לי הזדמנות, התירוץ היה "אבל אני ממש אוהבת את האנשים".. יה. רייט.

הפעם אין תירוצים- ראיון עבודה (לעבודה אמיתית) ביום שלישי. 40 ש"ח לשעה בלי להתרוצץ לכאן ולכאן אחר לקוחות מאוסים-

הנה אני באה. (לא להפסיק לעבוד על ה"להחזיק אצבעות" ט'ינג.)

יש בחיים רגעים בודדים, המקופלים ונדחסים אל פרקי זמן קצובים,
רגעים יקרים של דברים שהופכים את כל סדר העדיפויות שלך.  
אלה הדברים הקטנים, הדברים ששורטים עמוק ואף פעם לא נותנים לצלקות להחלים.
ואחרי שעברת את גיל 16, ואתה כבר טופח לעצמך על השכם ומרגיש "בוגר ומבין",
אתה כבר יכול להרשות לעצמך להיכנע לרגעים האלה בלי שום היסוס,
לטבוע בבריכת העונג הזאת ולדעת שכל השאר כבר לא משנה.
זה עונג פרימיטיבי שכזה, שכל המלומדים לאורך השנים ניסו להילחם בו
ולטעון שכבוד ומצפון נמצאים הרבה מעליו. אני בספק אם יש אפילו אחד כזה
שהלך לעולמו בידיעה מוחלטת שהצליח. מעניין.


ברגע שאתה מוצא את עצמך בין כל הרעש- אתה יודע להעריך את רגעי השקט הקסומים האלה.
אפילו שאחריהם מגיעה המהומה.

ופתאום- הכל הפוך.