לא עברתי. 

נו, מילא. כנראה שבאמת הגיע הזמן להסבת מקצוע.

-

והמרצה הזה חושב שאני מקרה אבוד, אז אין שום תקווה משם.

(לכו תסבירו לו שהוא המקרה האבוד בעיניי, כל כך הרבה זמן תקוע במקום)

רציתי לכתוב משהו אבל כבר לא נשאר לי אוויר.

יותר מדי נמאס לי מהפוסט האחרון כאן אז מתחשק לי להוריד אותו למטה, למרות שהוא עדיין רלוונטי עד כדי בחילה.

חוסר האונים הזה שבו אני מוצאת את עצמי שרויה שוב ושוב איתך אוכל אותי מבפנים. אני מרגישה כל כך ריקנית,

בלי שום דבר להיאחז בו מלבד מילים ושיחות של שעות שאין להן שום משמעות בבוקר שלאחר מכן. איך חיים ככה בכלל?.

עריכה: כמה צרות אתה עושה לי ולעצמך, מעצבן אחד. שים את הראש על הברכיים שלי ותשתוק כבר.

זה לא מסתדר לי בראש שזה לא כמוני, שזה לא מה שאני רוצה עכשיו.

זה לא ברור מאליו, אבל גם לא כל כך קשה להשגה, לפחות לא כמו שחשבתי.

ואולי בעצם אני כן מבינה, אבל פשוט לא מוכנה להודות בזה עדיין.

בטח לא בפני עצמי, בטח לא בפני כל השאר.