דברים שלא מספרים

פאק, זה כל-כך לא פייר!

אני לא ממש יודעת למה, אבל זה היה חשוב לי, ממש חשוב לי.

למה זה קורה? אלוהים, אני חייבת לציין שאתה צפוי, ממש צפוי, ובכלל בכלל לא מתוחכם!

למה?

אוקי, בסדר, אני מכירה אותו רק שלושה ימים, וכל הקטע הזה של הביקור הייתה החלטה ספונטנית שכזאת שהיה ברור שמשהו ישתבש בה. ומה חשבתי? שהוא יוכל פשוט לבוא לכאן, והכל יהיה סבבה ואני אעשה מסיבה עם כולם (שיט, מה אני עושה עם כל האנשים שהזמנתי?)ועומר {זה שבגדרה} יבוא (כי יש אנשים מבחוץ) ואולי גם יתייחס אלי קצת, אולי אני גם אוכל לתפוס איתו שיחה, כי אני על סף התמוטטות ואין לי מושג למה הוא מתחמק ממני (אני לא מנסה לרמוז פה משהו, הוא במיילה לא קורא את הבלוג...)וקלרה ולילה יהיו ויעשו לי קצת שימחה בלב, ויערה תבוא ואני אוכל סוף-סוף לראות אותה כשהיא חזרה מהטיול, וציל ויס שהצלחתי להכריח להישאר עוד לילה, והנשמה התאומה שלי, שאני פשוט חייבת לתת לו חיבוק (ואין לכם מושג כמה אני רצינית), והכל יבוא על מקומו בשלום.

או שלא.

סעמק.

אני רוצה לשבת בחדר שלי ולשמוע נייטוויש בווליום שיהרוס לי את חוש השמיעה, ושיכנס לי לנשמה, ולשבת בפינה חשוכה כשרק המנורת לילה דולקת, ולקוות שאולי אולי היא תבלע אותי...

אבל יס וציל פה ואני צריכה לעלות.

כשהתקוות מתנפצות,

כמו קליפות של ביצים קשות,

ויש לי חור בחלום הוורוד,

וכמו בלון יוצא לו האוויר,

וטיפות קטנות של גשם יורדות לי מהעיניים,

מישהו שכח לסגור את המים.

ושמיים.

ואלפי נקודות קטנות של אור.

במרחק נגיעה שלעולם לא אשיג.

כמו החלומות שלי.

כמו התקוות.

שמתנפצות.

כשהנפש קורסת.

ועכשיו לישון.