לפעמים אני טועה

ושם את השואה בכיס הלא נכון

ואז הכל מתפזר לי.

אתמול שמתי את השואה בכיס האחורי מימין והתיישבתי עליה.

אז העברתי לכיס שמאל מקדימה, זה התחיל לגרד

אחר כך העברתי לכיס ימין, אבל פרורי שואה כבר נשארו בכיסים האחרים

גם בכביסה זה לא תמיד יוצא.

בקיצור

אם למישהו יש איזה תיק או שקית שמתאים בגודל לשואה

וגם שיראה טוב, לא פאוץ' (!!!!)

בבקשה שישאיר לי פה הודעה

החום

החום

החום הזה

זה בלתי נסבל

כמו במשרפות

כמו במשרפות

אבל בדיוק כמו במשרפות

בחיי

חנות לממכר ריחות. לא בשמים, ריחות. חנויות בשמים יש עשרה בלירה, ובדיוטי-פרי יש אפילו יותר, אבל ריחות זה קצת יותר קשה. ולא, אין דרך מסוימת שבה אנחנו מאחסנים את הריחות. כל ריח והכלי שלו. כל ריח ומה שמתאים לו. ואל תתחילו אפילו לדמיין מדפים עם בקבוקים קטנים ותוויות שעל כל אחת מהן כתוב איזה ריח נמצא בפנים. יש ריחות שהם עצלנים, נגיד ריח של פחד, או ריח של גשם ראשון, תן להם לשכב בשקט באיזה פינה והם לא יזוזו משם בעצמם בחיים. יש ריחות שאתה חייב לקשור אותם שלא יברחו, בעיקר את המסריחים ביותר, הם אוהבים להפתיע אנשים ולברוח, להפתיע מישהו נוסף.  ויש ריחות שאנחנו מעדיפים אפילו שלא לאכסן אותם ונותנים להם להסתובב בחנות חופשי. זה עוזר. עושה שקט מסביב. חנות לריחות. אם יש לך איזה ריח שאתה רוצה להפטר ממנו, תבוא, נעשה לך מחיר.

ותיקה החנות שלנו. ותיקה מאוד. פתח אותה איזה סבא עתיק שלי ב 1702. הוא היה מאנשי החצר של לואי ה 14 כשזה התלונן בפניו שלמרות כל הבשמים שהוא משתמש, הוא לא מצליח להתגבר על הסירחון. סבא שלי המציא לוכד ריחות, שאגב אנחנו משתמשים בו עד היום. בתמורה לואי נתן לו מקום בארמון ורסיי, וסבא שלי השתמש בריחות על מנת לפתות את כל האריסטוקרטים לעבור לשם. בזמן המהפכה הצרפתית, סבא אחר שלי, נאלץ לברוח. הוא טשטש את עקבותיו על ידי פיזור ריחות של עלמות צעירות מחורמנות, דבר שגרם לחיילי הרפובליקה הצרפתית הצעירה להתבלבל. הוא עבר לברלין ושם במשך מאה וארבעים שנה הייתה לו ולאלו שבאו אחריו חנות קטנה, לא רחוק מאלכסנדר פלאץ. ב1939, סבא שלי האמיתי, נאלץ לארוז את החנות בארגזים ארגזים, ולשלוח אותם למקום בו יישמרו עד לסוף המלחמה. חלק מהריחות לא אהבו את הארגזים שלהם אבל לא הייתה ברירה והארגזים הוסעו ברכבת עד לבית הדואר באיסטנבול ושם הם חיכו בדואר שמור עד לסוף המלחמה.

במלחמה סבא שלא שקט על שמריו. הוא עבד. בהתחלה ברחובות ברלין, אחר כך בגטאות ובמחנות. הגטאות היו בשבילו סיוט. הוא אסף כל כך הרבה ריחות למרות שאף אחד לא שילם לו על כך, ונאלץ לשחרר אותם מפאת קשיי אכסנה. אחר כך הוא המציא פטנט שגרם לריחות ללכת אחריו בלי שהוא יאלץ לארוז אותם. הוא עבר איתם למחנות  והיה בטריזנשטאט, בדכאו, ובסוף באושוויץ. הוא היה באושויץ ביום השחרור. הוא תמיד סיפר סבא שלי שכשהרוסים שחררו אותם הם לא האמינו לו שהוא אסיר במחנה. הוא היה כל כך מלא בריח עד שלא נראה רזה כמו שאר האסירים.

הוא עלה לארץ, בדרך הוא עבר באיסטנבול ולקח משם את הארגזים ופגש את סבתא. וכשאבא שלי נולד הם פתחו את החנות מחדש בדרך נגבה ברמת גן ואחרי שאבא שלי נפטר ב2002, החנות עברה אלי. חלק מהריחות שיש לי כאן באו עם סבא מהמחנות. ויש לי סוד קטן להראות לך. אתה רואה את שני הארגזים שעומדים שם בפינה של החנות? זה שני הארגזים האחרונים מברלין, שסבא שלי ארז בתוכם ריחות של פעם. באינוונטר סבא רשם שיש שם כמה ריחות עוד מימי וילהלם השני קיסר גרמניה, מאחת הפעמים שסבא של סבא ראה אותו עובר בתהלוכה בלב ברלין.למה אני לא פותח אותם? מחכה. מחכה לרגע המתאים. אז אתה קונה או מוכר? כי אני מריח אותך ואין לך משהו מיוחד להציע...