אני שונאת שאני נאלצת לחיות בהרגשה הזו, יותר מדי זמן, הרבה יותר מדי זמן.
אני לא טובה מספיק כנראה בעיניי העולם.
אני אעניק לאנשים, אני אמצא בי תכונות שרציתי למצוא, והם ירמסו את התכונות האלו,
ירמסו אותי.
אני נאלצת להפרד מעצמי, כל לילה שאני שוכבת במיטה וחושבת
לאן הזמנים ההם נעלמו, הם היו אחרים,
אנשים היו נוהגים להעריך אותי, ולא לקחת אותי כמובן מאליו.
עכשיו.. מה אני? מי אני?
אנשים אוהבים אותי רק בגלל איך שאני נראת, כל כך שטחיים, כמעט לאף אחד לא אכפת באמת.
אני מחפשת את המקום הזה שמישהו יקבל אותי ויאהב אותי, לא משנה מי
בן או בת, מישהו שאני מכירה הרבה זמן או שהכרתי רק עכשיו, רק תקבלו אותי! כפי שאני..
אני לא רוצה הרבה, רק קצת חום ואהבה, שלא קיבלתי כבר הרבה זמן.
זה כאילו אנשים מעניקים את זה, אבל זה לא באמת, אני לא מרגישה שמה שהם נותנים נובע ממקום אמיתי.
זה חסר ערך.
אני חסרת ערך.
אני קמה כל בוקר, ואני משתדלת להודות, על כל מה שיש לי. על הדברים הטובים והרעים,
אני משתדלת לתקן משהו בעולם העגום הזה,
כשאני יכולה לעזור לאנשים? אני עוזרת. כמה שאפשר.
אבל אני מרגישה מנוצלת וריקה, הם מסתכלים עלי, והולכים..
לאף אחד לא אכפת אלא אם כן אתה יפה או גוסס..
לאף אחד לא אכפת.
יום אחד אני אהיה סלע, אף אחד לא ישבור אותי, ואני לא אתן לאף אחד להתקרב,
ואז הם יאשימו אותי שאני כזאת, אותי..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Blue Velvet