היום באופן מאולתר חיברתי דיאלוג בשתי דקות כדי שאני ומרב נוכל להבחן למחזמר "שיער". קיבלנו ביקורות טובות ואותי שיבחו גם על הכתיבה הטובה ועומר זמרי אמר שאולי יקראו לי בשביל העיבוד של המחזה.

מרב: אני זוכרת, אני זוכרת איך הוא היה שם איתי. אני עוד זוכרת, אני עוד זוכרת איך קרא לי, איך הוא חיבק אותי, איך הוא נגע בי...

אני: אני יודעת, גם אני לא אשכח - זו הייתה אהבה גדולה, אולי גדולה יותר מדי...אמרתי לך שיום יגיע ותפקחי את עינייך, עכשיו אף אחד לא קורא ולא יקרא, אין נגיעה...אין נשיקה.

מרב: אבל לא, לא רציתי, אני האמנתי בו, למה הלך?

אני: האמנת, אבל ללא סיבה ועכשיו - את שומעת את השתיקה? זו ששורפת, בוערת מבפנים...

מרב: כן, היא מחלחלת, אני שומעת אותה מהחלון, מהדלת וגם מסביב. אני לא מצליחה להוציא אותו מהראש, לא מצליחה.

אני: אבל את צריכה. אל תסבלי, אל תאחזי בעבר, הכל חלף, הוא לא ישוב. נותרת לבד, מיותמת מאהבה...אבל אני איתך, אל תדאגי. אני שלך, ילדתי...

מרב: אני זקוקה, זקוקה לו. למה הוא לא חוזר? למה דווקא הוא מכל הגברים היה צריך ללכת? למה?

אני: כי דווקא הוא, דווקא הוא הלך...תמיד לוקחים מאיתנו את הטובים, כמו שלקחו את אמא ואבא. הזהרתי אותך שיומו קרב, הזהרתי אותך.

מרב: יומו תם, השמש דעכה, הוא לא ישוב עוד ועכשיו - שתיקה.

עוד יומיים יום שנה שלי ושל מנחם :) אני אוהבת אותך מתוק!

זייהו,