אין הרבה מילים שיכולות לתאר אנשים גדולים, לפעמים מומלץ גם לא להשתמש ביותר מדי מילים (רבים גורסים שזה רק הורס...)..

יש אדם שהרבה זמן פשוט רציתי לשבת לכתוב עליו..למען האמת ויותר בגדול, רציתי לגלגל את סיפורו לתוך ספר...לכתוב סיפור עליו...למען האמת, תגובתו אז הייתה "שמעי, עדיף שלא...עשיתי הרבה דברים לא חוקיים"...(שטויות של בני נוער או יותר נכון של בחורים צעירים אז...)..

אני חושבת, שאינני בשלה להעביר את סיפור חייו לספר, אולי אין משהו שכרגע יכול לדרבן אותי לשבת עם עט ביד ולהנציח את הגדולה של האדם הזה.

ספר...האם זו דרך טובה להנציח אדם אהוב?

אני ראיתי בחדשות, שאב שכול הנציח את בנו החייל בספר ילדים...זו הייתה מחווה מקסימה לדעתי...אבל שום דבר לא יחזיר את הבן ולא יקל על הכאב וכמובן לא יתאר לגמרי איזה בן אדם הוא היה...צריך אומץ לעשות דבר כזה...באמת שצריך.

הגיבור שלי הוא הבן אדם שאני הכי מעריצה בעולם (גם אם הוא לא יודע) והבן אדם שלדעתי הוא הכי חכם (גם אם כלל לא רכש השכלה בחייו) והבן אדם בעל נסיון החיים העשיר ביותר. למדתי הרבה ממנו. באמת. למדתי עליו, על עצמי ועל המון נושאים. הוא אדם בעל ידע כללי נרחב מאוד על נושאים חשובים ופחות חשובים.

אבל מה שאני הכי אהבתי זה את הסיפורים שהוא היה מספר בזמן האוכל. סיפורים עשירים וצבעוניים על ילדות קשה, על עבודה מעניינת שהוא מאוד אהב ועל חיים במדינה עם עבר מפואר (וקיום, בעלת תדמית מאוד שלילית לצערי...).

אני מנסה לאסוף פיסות מידע מזכרוני לגבי כל אותם סיפורים - על איך בתור ילד השפריץ דיו על החלוקים הצחורים של בנות כיתתו, על העבודה הקשה בחנויות שונות לממכר בשר, איך היה צריך לחלץ את אביו השיכור מקטטות ברחוב וכמובן, איך הכיר את אישתו...

הוא אדם שאהב את החיים, אהב את כל מה שהכיר אותו ותמיד אמר "אז מה עם אני חמור? לפחות יש לי חוש הומור ואני מאושר!". תאמינו לי, בחיים לא שמעתם סיפורים כל כך משעשעים, מרגשים ומדהימים. באמת שלא...תמיד הכל היה נשמע כאילו זה מסרט כלשהו..בעיקר קומדיה כלשהי...כמה שטויות הוא היה עושה...פעם אחת הוא סיפר לי שהוא הלך לבית קולנוע עם חבר שלו וזרק חתולים על אנשים (כן, אני יודעת שזה אכזרי...כנראה על זה הוא דיבר בקטעים של "לעבור על החוק") וגם פעם, בתור ילד הוא פשוט פתח מכסה של תבשיל ועשה צרכים בתוכו...נו באמת...חח..מי עוד מעז לעשות דבר כזה אה?

הוא גם אדם שמאוד אהב אוכל..למען האמת אפשר להגיד שהרבה דברים הוא בישל יותר טוב מאבא שלי (שהוא טבח כפי שאתם יודעים) למשל - מן פשטידה שנקראת טורטישה...זה רק הוא יודע לעשות...זה מאוד טעים..וגם...הספגטי בולנוז שלו...כמו שאני אוהבת...עם מעט מאוד רוטב..(כל פעם שאני רואה ספגטי אף פעם לא מתחשק לי לאכול כי אני יודעת שאת שלו אני כבר לא אזכה יותר לאכול..וכן, גם לא טורטישה...)...אוכל זה דבר שמשקף אישיות, תאמינו לי...זה נשמע דבילי אבל הבישול והאוכל היה חלק מרכזי בחיים שלו ומאוד אפיין אותו (ברגע שהתחיל המשבר, הוא הפסיק פשוט לבשל...ברגע שהוא הפסיק לבשל היה ברור שמשהו ממש לא בסדר...)..

זה קשה שאדם שאתה אוהב יפרד ממך מתישהו, והגיבור שלי לא יעזוב אותי, אני יודעת..

יש לו עוד הרבה מה לספר ועוד הרבה מה לחלוק...הוא אדם מיוחד מדי...אדם יקר מדי שכל אחד מתאהב בו בקלות..

כבר כמעט שנה שהוא עצוב, כבר כמעט שנה שהוא לא מחייך, בקושי מדבר...כבר כמעט שנה עברה מהיום שביקרתי אותו בבי"ח וראיתי אותו ממש שמח....ואני זוכרת שהוא אמר לי לפני הניתוח אז "חכי, שאני אצא אני אכין לך טורטישה" ואני חייכתי אליו ואמרתי "קודם תצא, אח"כ נראה...אני רוצה אותך ולא סתם אוכל"...לאחר אותו ביקור שהייתי יום שלם לידך בבית החולים אמרת לאמא "כמה ששי התבגרה, ממש אישה...כמה שהיא בוגרת, מחייכת וחכמה..." ואני מאוד התרגשתי ששמחת להיות איתי וחשבת עליי את אותם הדברים...מאוד שמחתי להיות לך לעזר...

לאורך הזמן הזה, מהרגע שחזרת לביתך, לא טרחתי כמעט לבוא ולבקרך, לא הייתי בכלל לצידך ואני מאוד מתחרטת..אבל עכשיו לאחר שקיבלתי את האזהרות שאתה עומד לנטוש אותי גיבור שלי, אני הולכת לדבוק בך ולהכריח אותך להשאר פה כי בלעדיך אף אחד לא יוכל. אני מקווה שאני אוכל להיות כמה שיותר איתך, להעשיר את זמנך בצחוק ושמחה, להיות כמה שיותר ביחד ואולי שוב תעניק לי את הזכות לטעום מעולמך העשיר ומסיפוריך היפים והמרגשים...הלוואי. יש לי חלום, שנצא יחד שנינו פשוט לטייל ותספר לי את כל שעל ליבך וכל מה שבעולמך, תדבר ואני אקשיב ואנסה להבין אותך (בלי כל קשר לשפה זרה שלמדתי גם להכיר בזכותך)...

אני רוצה שוב לשמוע על איך החזקת אותי בתור תינוקת שהייתי בוכה ופשוט הכרחת אותי לשתוק...חחח כן...רודנות אה? אבל ככה זה עובד איתי...אתה פשוט הבנת את זה ברגע שנולדתי..יש הרבה שעוד לא הבינו בגלל זה אני מרשה לעצמי יותר מדי, לא?

אני מאוד עצובה ומאוד קשה לי לכתוב את זה אבל חשוב לי להעלות חלק מהסיפור שלנו על כתב, כדי שלא אני ולא אף אחד ישכח אותך...טוב אתה פה כל יום מחדש כדי להזכיר, לא? תספר לי את הסיפורים שלך שוב, זה כל מה שאני רוצה..

הייתי רוצה אז להקליט אותך ולהביא הכל מסודר על כתב.

אני מבטיחה שיום יבוא ואני באמת אנציח אותך בספר, לא משנה כמה זמן מלאכת הכתיבה תקח לי...אני אעשה את זה ואפרסם את הספר כדי שיזכרו אותך תמיד ולנצח.

זאת לא נבואת חורבן, וזו לא השלמה עם הגורל אבל זה בשבילי, כדי שאני אשתפר ואבלה איתך יותר, מה שלא עשיתי כל השנה ואתחיל לעשות עכשיו בתקווה שזה לא מאוחר מדי לאהוב אותך עוד ועוד...

אני פשוט מפחדת לסיים פה..

אני מפחדת לסיים את הפוסט..

אבל..

אולי הרבה מילים באמת יהרסו אז זהו..

אני אסיים פה.

אבל אני עוד אכתוב עליך ואספר הרבה.

לסיום תמונה של הגיבור שלי בימי הזוהר שלו:

אני אוהבת אותך סבא ותדע שבחיים אני לא אתן לך לעזוב!

תודה גיבור שלי,

תודה שלימדת אותי מה זה להיות בן אדם.

תודה על הכל.

אוהבת אותך כל כך הרבה,

שי