"אם היית נשארת איתו, היית אומללה עד סוף ימייך. לעולם תדעי שהיום את פחות אומללה משהיית, לא חשוב עד כמה את מרגישה שאת בתחתית. לחיות עם בן-זוג שלא אוהב אותך, ושאת לא אוהבת, זה אסון. אז מוטב לך בלעדיו. והילדים - הילדים יותר חזקים מאיתנו, הם מסתגלים הרבה יותר מהר מאיתנו למצבים חדשים. בכל מקרה, מוטב להם בית שקט ורגוע מבית מלא מתיחות ומריבות.
אני מכיר אותך. את אישה חכמה ויפה ומוכשרת, ויש לך מה למכור. אני בטוח שנשארו עוד כמה גברים שווים בעולם שירצו אותך, אפילו במצבך העדין. את תראי, זה יקרה. אחרי כל השנים הקשות האלה, זה גם מגיע לך".

עם המסר הזה מידיד ישן, גרוש בעצמו, יצאתי לחיים חדשים, כולי תקווה וציפיה.
כ-30% מתגרשים עפ"י הסטטיסטיקה, אתרי ההכרויות רבים ומפוצצים. יש למה לקוות.
אני, אישה בת 40, נראית טוב, משכילה, עצמאית, 3 ילדים מקסימים, בוודאי אמצא את הדרך אל ליבו של גבר חדש ואיכותי, שיהיה לי לחבר ובן-זוג...
באתרי הנשים אני קוראת את העידוד. נשים שמתגרשות מספרות על הפריחה, ההצלחה העסקית והאישית ואני רוצה גם. זה הרבה לבקש?

תוך מס' חודשים ספורים, אני, בתמימותי עדיין, מתחילה לגלות את גודל האשליה.
ישנם רגעים בהם אני מלאת תקווה וישנם רגעים שבהם אני רוצה לעלות על בניין גבוה ולקפוץ אל הסוף... ואני לא טיפוס דיכאוני, תמיד הייתי אדם אופטימי.
כשהילדים הולכים אליו אני מרגישה תחושה של חופש! אך החופש הזה מזוייף, קשה לי עם הלבד, וכל ערב כזה שעובר אני מרגישה שבזבזתי זמן. הבדידות חונקת.
לכן אני מנסה למצות כל רגע כזה של "חופש" וממשיכה לצאת. זה כמו להתחיל לחיות מחדש, לחזור לגיל 20 ל"שוק" הפו"פ.
אתמול סגרתי דייט שביעי, אך המס' 7 לא היה עבורי מס' מזל. החיפוש באתרי ההכרויות התגלה לי כמיקסם שווא מתיש. הרבה זיוף ושקר, המון מילים ריקות מתוכן. המבחר למעשה דל מאוד. אני נתקלת בכרטיסים אשר משדרים את ה"שלמות" שחיפשתי, אך כאשר מתכתבים או משוחחים בטלפון או נפגשים, מגלים המון כזב. אני מוצאת בעיקר גברים שמחפשים מפגשים מיניים, קוראים לזה "סטוצים" או "קשר לא מחייב", גם אם הם מנסים ליפות זאת במילים אחרות.
אני מגלה, לצערי, שאני כבר לא באמת אטרקטיבית אלא בעיני גברים המבוגרים ממני בעשור לפחות(!). העולם שייך לצעירות – גברים בגילי מחפשים צעירות בנות 30+. פעם היינו מתחתנים עם בני גילינו אך בפרק ב' של החיים מתברר שהכל השתנה.
לאחרונה, אני עוצרת לעיתים קרובות ושואלת "בשביל מה התגרשתי?" מה מחכה לי פה בחוץ? האם כל זה היה שווה?. הזיכרון האנושי מתעתע בנו כי אנו בעלי זיכרון קצר. אני מזכירה לעצמי איך סבלתי שנים רבות בזוגיות כושלת ומתסכלת. האם עשינו את הדבר הנכון?
שילמתי מחיר יקר..., אף אחד לא דואג לי יותר ואני עושה את הכל לבד, איבדתי כמעט את כל החברים שהיו לי, העסק שלי ממאן לנסוק מעלה כי אני חסרת האנרגיות של פעם, אין לי ביטחון כלכלי, ואני אמא במשרה מלאה, למעט "שעות החסד" שבהם הוא לוקח אותם ואני מחפשת מה לעשות עם החופש. הוא, לעומתי, ציפור דרור, אחרי פחות מחודש כבר מצא לו בת זוג, צעירה כמובן ושום דבר לא כובל אותו ליסוע, לבלות ולהנות מחייו הפנויים... האם הוא מאושר? זו כבר לא שאלה שאמורה לעניין אותי.
אני אישה של פעם – מאמינה בחיבור הכייפי הזה ממבט ראשון. קוראים לזה כימיה, אותה אני מחפשת, עם תנאים הגיוניים להיות ביחד.
אני עדיין כאן, לא מתייאשת, לפעמים אפילו "נהנית" מהדרך. אני כאן, כי אני סבורה שיש למצות כל סיכוי לקשר.
תישארו איתי, עשוי להיות מעניין