איך חוגגים לבד יום כזה? איך חוגגים לבד את החגים בכלל? ויש כל כך הרבה מהם, יותר מידי.

ה"עצמאות" היא כה סימלית, אך האם היא בכלל טובה לנו?

אתמול בערב החלטתי שאני יוצאת ויהי מה. התלבשתי הכי טוב שיכולתי, פאן בשיער, לאק אדום על הציפרניים (בשביל מי בעצם? ממילא אף אחד לא רואה אותי). הילדים הבוגרים שלי כבר לא זקוקים לי והם לא מבלים איתי. הלכתי להופעות שהיו כאן במרכז העיר. הסתכלתי על המשפחות והזוגות מסביבי – התחושה היא כאילו העולם מגחך לי בפרצוף. זוגות מחובקים, אנשים צוחקים... ואני מתאמצת שלא לשקוע. האם העולם באמת טוב לכולם? הרי אני חייתי שם מחצית מחיי ונוכחתי בגודל האשליה – כלפי חוץ הכל נראה נפלא, אך כל אחד מהם הוא עולם שלם בפני עצמו ומה שנראה כלפי חוץ הוא לאו דווקא מה שקורה באמת. והשאלה הכי גדולה שיושבת לי חזק בבטן – האם עדיף לחיות באשליה וחיי נוחות? האם כך נרגיש יותר מוגנים? בטוחים? ללא פחד מהעתיד שלנו?

מאוחר יותר הלכתי לרקוד..., פגשתי אנשים שלא ראיתי שנים והם בהתחלה לא זיהו אותי כי פשוט נראתי הרבה יותר טוב מפעם. מה הטעם להראות טוב מבחוץ כשבפנים הכל מרגיש רע?

אני כל כך פוחדת לשקוע ברחמים עצמיים, וממש לא מתכוונת לפתוח פה בבלוג דכאוני, הסיפורים שיש לי לספר הם אפילו מצחיקים ולעיתים מרגשים... אך חשוב לי שאנשים יקראו מה עובר על אישה גרושה, כמה פחד יש בליבה ולמה דווקא כשחברים מנסים לחבקה היא רוצה להעלם ולשקוע יותר בבדידותה.

בגיל 40 אני אמורה להיות בשיא של חיי, שיא הבשלות, שיא הקריירה, שיא בבניית המשפחה, שיא ה.... אז הגעתי לפסגה ומלמעלה לא רואים קו ישר שקצת מתעקל לו אלא הדרך נראית תלולה לכיוון מטה. אני חוששת להסתכל שמה אסתחרר ואפול. אני מנסה לדמיין דרך קצרה שתבנה אותי מחדש ואז פתאום סטיה אחת קטנה ומתחילים שוב לצעוד בעליה... זה חייב להיות ככה! פשוט חייב! הפחד הזה שהחיים יעברו לידי ולא אספיק, לא אקח מהם את כל מה שאפשר, כמעט משתק אותי.

אני קמה מאוחר בבוקר ומעדיפה לא לקבל חיבוק של חברים שהזמינו אותי לחגיגת המנגל המסורתית. קשה לי לראות את האווירה השמחה והצוהלת, את המשפחתיות, הילדים המתרוצצים ליד אבא-אמא ואני "האשה הגרושה" שמגיעה לבד. מצד אחד אני כל כך זקוקה לחברים וחיבה ומצד שני אני מעדיפה להסתגר. עולם הפוך, בחיי.