בשעות האחרונות כולנו שמענו על המגעים המתקדמים לעסקת שליט. "יש עסקה", אמרו לנו. היא הוגשה לממשלה, לאישורה. הצבעה עוד הערב! ביבי מפחד משינוי בעולם הערבי, כולם רוצים את גלעד הביתה. מה לא שמענו היום?
רוגע.
עכשיו, מאוד חשוב להבהיר- אני בעד עסקת שליט, גם בתנאים הנוכחיים. אני חושב שהחזרתו הביתה חשובה מאוד, גם במחירים המאוד גבוהים (אך מנופחים בתקשורת) שמדובר בהם כרגע. אני לא חושב שראוי, ונכון, הציניות, וחוסר הטאקט הכלכך נפוצים בהקשר הזה. ולראיה -
תתעלמו רגע מהסטטוס האחרון שפשוט לא קשור למציאות. סטטוסים מגניבים עושים סטטוס רגיל ומכניסים שורה עליו? "תנו לייק" על לא שכחנו את גלעד שליט?
תתאפסו על עצמכם. הפסטיבל התקשורתי הזה לא עושה לו טוב, ולא לנו. לא מבחינת ירידת מצברוח עם זה לא קורה, ובעיקר - החשש שזה ישפיע על העסקה. במדינה כמו ישראל ,ובאיזור נפיץ כמו שלנו, יכולה גם להיות מלחמה, והכול יתבטל.
מה עם קול ההיגיון? לאן הוא נעלם?
לטובת נועם, אביבה, יואל, הדס וגלעד שליט. לטובת מדינת ישראל, לטובת כולנו.
עדיף לשתוק.
ולת לזה לקרות בלי הפסטיבל.
שבוע טוב לכולם - והלוואי שהעסקה תיסגר והוא יחזור!
נ.ב - הרגע הבנתי שיש לי תגית גלעד שליט. מדגיש כמה משמעותי העניין עבורי, ועבור כולנו.
רק בימים האחרונים אני מאמין שאני מבין את משמעותו של הטרור.
זאת אומרת, כישראלי, ועוד אחד שגר ליד ירושלים, איפה שכל שני וחמישי התפוצצו אוטובוסים - אני יודע מה זה. אני זוכר כילד את הפחד של ההורים, את הכותרות בעיתונים ואת האווירה המתוחה. אבל בעיקר אני זוכר, וזה למען האמת אחד מזכרונות הילדות היותר חזקים שלי - זה התמונות. תמונות קטנות, שורות שורות של אנשים, בתוך ריבועים שחורים, בחדשות. מסך מלא בפנים של אנשים, שהתפוצצו, נורו, נרצחו. המסך הזה, שנהייה משהו רגיל - הוא עד היום אחד הדברים שאני יותר זוכר מהתקופה שהייתי קטן.
ועדיין, רק בימים האחרונים הבנתי את הטרור, אני חושב. הבנתי מה באמת מסוכן בו. הבנה שזה שידעתי אותה על הנייר לא עזרה עד עכשיו, ורק עכשיו נקלטה - הבנת הפחד.
הטרור הוא הרי הרתעה, הוא פחד. הוא למנוע מאנשים לצאת מהבית בבוקר, לקחת את הילדים לחבר בצהריים, או לסוע באוטובוס לקניות בשוק. זה הפחד גורם לכולנו להפיל כל פעם מחדש את רשת הטלפונים כשיש פיגוע - כי כולם מתקשרים לברר שכולם בסדר. זה אותו פחד, שכבר שכחנו, כי שנים לא חווינו טרור אמיתי, במרכז הארץ. זה טרור שהיום מסוגלים להבין בעיקר האנשים שבדרום. זה פחד. פחד קיומי.
אמא שלי מפחדת מאוד, או לפחות מראה את זה יותר מכולם. אמא שלי אישה חזקה, עוצמתית, החלטית. אבל הטרור מפחיד אותה. מאוד. ההתרעות (אלה שהתפרסמו בעיתונות וגם כמה שלא..) הביטחוניות בימים האחרונים הפחידו אותה מאוד. היא הודיע לי ולאחותי שאין נסיעות לירושלים עד שהמצב לא נרגע, ונסעה עם אחותי והבתדודה לת"א, הפסידה יום עבודה - רק כי לא רצתה שיסעו באוטובוס. גם נסיעה שלי היום לראשל"צ בוטלה בגלל הפחד שלה.
ואני מבין אותה. זה לא שאני לא. היא לא מפחדת עליה - היא הולכת בבוקר לעבודה שלה בירושלים, כרגיל. היא מפחדת עלינו. היא מבועתת, שמה יקרה לנו משהו. וזה מקסים מצידה, אבל גם עצוב. עצוב שחבורת פאנטים עם כמה מטענים ונשק, מסוגלת להטריף אישה כמוה, ובוודאי עוד מאוד אימהות, אבות, ובאופן כללי ישראלים. אנחנו עם שרגיל כלכך לחיות בפחד, אבל שכבר שכח איך זה - ולכן, עבור רובנו, זה יותר מפחיד מאיך שזכרנו את הטרור. כי אנחנו כבר לא רגילים .כי כשזה תוקף אותך אחרי שנים של שקט, אתה כבר לא ערוך לצאת לסופר ולדעת שיכול להיות שלא תחזור.
עוד נקודה - בימים האחרונים אני מזדהה יותר ויותר עם תושבי הדרום המותקפים. 7 שנים בפחד הזה... זה משהו שאני לא מסוגל לתפוס. אני חושב שפשוט מתרגלים. לאזעקות, לבכי, לפחד. לפחד הקיומי, העמוק - מה יהיה איתי? אני עדיין יהיה פה, כשהמתקפה תיגמר? והיא לא נגמרת. היא ממשיכה 7 שנים. ועכשיו היא התחדשה.
אז אני רוצה לחזק את כולנו. את הדרומיים, הירושלמים, המשפחות השכולות (שבוודאי חויים כרגע מחדש את הכאב, אפילו יותר מהכאב היומיומי), האמהות, האבות, האחים והאחיות. את כל מי שחי פה. את כל מי שחי בפחד, או מכיר אחד כזה.
אנחנו נעבור את זה. אנחנו נתגבר. אנחנו ננצח בשיטה הכי פשוטה -
נתקלתי בשיר המקסים הזה של איה כורם, מתוך האלבום המצויין והחדש שלה, לאלף את הסוסים. עד עכשיו שמעתי מתוכו בעיקר את "שקר", שיר מדהים לא פחות.
רונה אומרת הוא שיר, על פי הגדרתה של איה, "על כל הדברים הלא בסדר". אני תופס אותו כשיר אהבה/קנאה.
איה מאופיינת בלשירים שירים מנקודת מבט גברית. ככה גם ב6:20, ובשירים נוספים שלה. אני מרגיש שהנקודת מבט פה היא של שתי חברות מאוד טובות, אולי חברות ילדות, שאחת מהם, איה - היא אזרחית טיפוסית. אבל רונה? רונה היא הטיפוס שכולנו רוצים להיות אבל גם מפחדים ממנו. הטיפוס שנתלה על גדרות, עושה מהומות. האידיאליסט הבלתי ניתן להשגה.
למה אנחנו כלכך רוצים להיות כאלה? הרי, הטיפוסים האלה נרדפים. הם חיים חיים מסובכים פי כמה, חיים מלאים במבטים, חיים שבהם צריך כל הזמן לתת ולהשקיע אנרגיה, לתחזק את האג'נדה. להיות חלק מחוגים חברתיים מסויימים, להתנהג בצורה מסויימת.
ראיתי את התבניות האלה דווקא במקום אחר. בקהילה הגאה. איש מאוד משפיע שמוכר בכל בית בישראל, אמר לי לאחרונה שבקהילה, לפעמים יש המון התעסקות בפוליטיקה של זהויות. עם זה אני מסכים. הפוליטיקה הזאת, של מי הוא מה ואיך הוא מתנהג - היא מחייבת. התבניות האלה - כולנו נכנסים לתוכן.
והנה, אני נתקל בזה בשיר - שתי תבניות כלכך מנוקדות, וחיות בהרמוניה.
איזה כיף זה כזה נושא חם :) שקלתי אפילו לכתוב בימים האחרונים פוסט בלי קשר על העניין, ועכשיו כשזה בנושא החם יש לי תמריץ.
אז מה זאת הכותרת הזאת? כי המהלך הזה, של יום עבודה מקוצר, הוא מאסט. הוא יגיד שלום ולא להתראות לפיגור אחרי שאר העולם, וברוך הבא לחברה משפחתית יותר, הגיונית יותר, מותאמת יותר לעולם.
אז... לעניין!
פרק א - ישראל והבידוד הלא כפוי
תמיד אנחנו מתלוננים שישראל נמצאת בבידוד בזירה הבינלאומית, שכולם אנטישמים, ששונאים אותנו ולכן לא זכינו באירווזיון/העפלנו למודניאל/ניצחו במלחמה/כל דבר אחר. הבידוד הזה הוא לא תמיד כפוי- ככה זה במדינה שמסרבת להתאים את עצמה לתקן העולמי. יש מעט מאוד מדינות, למשל, שלא משתמשות היום בצלזיוס- האמריקאים לדוגמא, עם הפרהנייט שלהם. אבל אתם יודעים מה? להם מותר. הם המעצמה השנייה (אחרי סין) הכי גדולה בעולם.אנחנו לא.
דוגמא אחרת- אירופה של השנים האחרונות. הרבה מדינות מנסות להתקבל לאיחוד האירופאי, ולהחליף את הכסף שלהן באירו. לאט לאט כל הגדולות נפלו- המארק הגרמני, הפרנק הצרפתי. היחידים מבין המעצמות האירופאיות שעוד עומדים הם הבריטים- עם השטרלינג שלהם. שוב, מדינה שנחשבת אחת המעצמות הגדולות בעולם.
אני בטוח שהנקודה עברה. רק מדינות בעלות קנה מידה כלכך עצום יכולות להרשות לעצמם להתעלם מהתקנים הבינלאומיים.
אז למה ישראל מרשה לעצמה לעבור על כל תקן?
פרק ב - מצבנו...
"ישראל מרשה לעצמה לעבור על כל תקן?! באמת?" כן כן, האיש ההוא שם בפינה. ישראל מרשה לעצמה לעשות ה-כ-ו-ל.
סקירה קצרה: אין תחבורה ציבורית בשבת (מלבד קווים בודדים, בעיקר בחיפה), הרבנות מחזיקה במונופל על הנישואין, ימי החופש שונים מכל מקום אחר- ואלה רק דוגמאות ששבות ועולות בתקשורת הישראלית הרבה. יש עוד לא מעט נקודות, אבל זה מספיק.
אז הנה, יוזמה מעולה (ולא משנה עם עלתה כדי לצבור הון פוליטי ובעיקר הרבה עניין תקשורתי, או באמת מתוך עניין בשינוי אמיתי) בפתחנו- וראש הממשלה הנכבד, מר בנימין נתניהו, מרשה לעצמו למנות וועדה שכוללת נציגים רק מהגופים המתנגדים (ולא למשל נציגי המשק שרובם תומכים או אנשי ההייטק, שגם בקבוצה הזאת יש הרבה תמיכה), אז המסקנות של הוועדה ככל הנראה ידועות מראש. למה לא לתת צ'אנס? למה לא להיות קצת כמו האחרים?
זה באמת לא ברור לי. שבוע עבודה מקוצר הוכיח את עצמו ברחבי העולם כבוסט לכלכלה, בוסט לחיי משפחה, ובעיקר- נוח יותר. הלו, מה רע?!
בישראל, מספר שעות העבודה בשבוע/חודש/שנה הוא מהגבוהים בעולם. המספר חייב לרדת- והתפוקה רק תעלה. לפחות ככה ממחקרים שקורים בעולם, והוכיחו שמעל מספר מסוים של שעות העבודה התפוקה דווקא נפגעת, בגלל שחיקה, פחות שינה, ושעות שלמות אחרי ימי עבודה ארוכים שבהם התפוקה מאוד יורדת.מישהו צריך לעשות משהו!
אם איכשהו פספסתם. אני תומך במעבר לשבוע עבודה קצר, להחלפת יום שישי ביום ראשון כיום החופש מהעבודה, ואולי גם חופש בבתי הספר באותו היום, אם כבר :) אני חושב שמדובר באחלה יוזמה. נתניהו צריך לשנות את הרכב הוועדה, להודיע מראש שהוא ממליץ על יום עבודה קצר (מה שישפיע כמובן מאוד על החלטות הוועדה), התקשורת והציבור צריכים לא להרפות- והעניין צריך לקרות.
אז כמובן, התקשורת הישראלית לא מפספסת אף הזדמנות לנבואת זעם. "מטס הפעילים!" "הפלסטינאים ונתב"ג!" מה לא שמענו? כל כותרת אפשרית שהייתה על המשט ומילאה היטב את דפי החדשות בשנה ומשהו האחרונות (כולל הדוחות הבינלאומים והדיבורי התנצלות והכול), הוחלפה בשבועות האחרונים במטס. אבל לא הוחלפה לגמרי, כי צריך לתת מקום גם לאלה שבאים בים, בכל זאת.
התוצאה- פאניקה. חצי ציבור בטוח שעוד רגע נתב"ג מלא טרוריסטים, נמל אשדוד במכולות מפוצצות בנשק ובפעילים שחטפו מכות, ובעיקר שעוד רגע התקשורת העולמית שוב חוגגת על האלימות הישראלית. האנטישמים האלה!
בואו נבהיר רגע משהו- אני נגד המשטים. יש להם משהו להעביר? שיעבירו את זה דרך הביטחון הישראלי. האקט הכלכך מטומטם הזה, של מאבק אלים (אל תקנו את החרטוטים האלה, ראינו כבר בעבר), בטענה שהוא נגד הכובש האלים, הוא כלכך מגוחך. רוצים שיהיה פה שלום? תנקטו בדרכי שלום. אבל זה כנראה לא ברור לזוכי פרס נובל לשלום היקרים שעולים על האונייה (כן כן, גברת מייריד מגווייר, אני מדבר עלייך). וחבל.
ועכשיו, הנה הפתרון שלהם, כי אף מדינה לא מוכנה לשתף פעולה עם עוד טעות כמו המשט הקודם-
מטס!
התגעגעתם? המוואי מרמרה. (מוויקיפדיה)
למי שלא שמע- המטס
אז מה זה המטס הזה בכלל?
בעקבות כישלונה הזמני (ויש לקוות גם הסופי) של תוכנית המשט, פעילים פרו-פלסטינאים החליטו שהם מתכוונים להגיע ולעורר פרובוקציות. לא מדובר יותר בהבאת "מזון, ציוד רפואי וספרים" לרצועת עזה, אלא לעשות צרות לישראלים, על ידי באלגנים בנתב"ג. הכול טוב ויפה, אבל ככל שעבר הזמן הסתבר שמדינות העולם לא ששות לשתף עם זה פעולה. בצרפת מנעו את עלייתם של 8 פעילים פרו פלסטינאים לטיסה לישראל מחשש להתפרעות, במקום אחר חבורת עיתונאים הולנדית קיבלה הודעה שהם לא יכולים להגיע לישראל (אותה חבורה אגב טענה שהיא רק רוצה לסקר את העניין), יוון מונעת כרגע גם את הפלגת הספינות וגם את עליית הפעילים על מטוסים לישראל, ובאופן כללי- המספרים נמוכים בהרבה מששוערו. נפלא, לא?
למה כל הדבר הזה טוב? למה צריך את הבאלגנים, המהומות? הרי זה לא עוזר לילדים הקטנים בעזה, זה שכמה אלפי ישראלים יסבלו יום אחד בנתב"ג. אז למה זה טוב?
לעשות צרות. זה הכול.
אז מה הפתרון?
בעייני, אותם פעילים צריכים לשבת לשולחן הדיונים עם הנציגים הישראלים, העיתונאים ופעילי זכויות האדם בינהם יקבלו אשרות כניסה לרשות הפלסטינאית, בכפוף לתנאים של ישראל- וככה תימנע כניסת נשק או ציוד צבאי. במקום שהם ימשיכו למרר את חיהם של אנשים שרק רוצים לעלות על טיסות ולנחות בארץ, אבל יופנו לטרמינל 1 כדי להוריד גורמים בעייתים ולגרשם מישראל.
ובסוף כולם סובלים מזה. אנחנו, הפעילים, הפלסטינאים.
כינוי:
FeelingGood
בבלוג זה
בכל הבלוגים
