(ההקדמה הכרחית כדי שתבינו מה עבר עלי השנה. והחופש!)
פתאום שמעתי את השיר הזה היום. גאד, איזה התחברות מטורפת.
זה שיר עם כלכך הרבה כוח. "אם אני אלך - לא תמצא אותי" ו"הזמן לא כואב לי, אני לא מפחדת לחיות, אני בורחת גם אם נדמה לך שלא"... כמה עוצמה. כמה שליטה. אני חושב שזה משהו שנינט עבדה הרבה זמן להשיג. ושאני עוד לא שם. אבל אני הולך לשם. למקום הזה של שליטה. זה מתבטא בהכול - בזה שאני לא רודף יותר אחרי אנשים - מי שבאמת אכפת לו ממני יודע לשמור על קשר גם בעצמו. זה מתבטא בבחירת המקומות, האנשים, והדרך שבה אני עושה דברים. זה מתבטא ביותר רוגע. זה מתבטא בהכול. אני מתקדם לעבר שליטה על החיים שלי. שליטה אמיתית. ממקום שלוו.
ונינט הגיעה לשם. ואני מקנא.
מקווה לפתוח ככה את השנה. במקום של כוח. במקום כזה. עברתי השנה תהליך מדהים - בין השאר כל מה שכתבתי עליו עכשיו, השליטה. אני מצפה לשנה עוד יותר עמוסה - עוד יותר מופרעת. אחרי חופש כלכך מדהים אבל גם עמוס ומלא בדברים רעים - יש לאן לשאוף, אבל זה מאוד גבוה.
אחרי הכול...
הפקתי מצעד גאווה, הכרתי אנשים חדשים, היייתי בחו"ל, קניתי מערכת חדשה, קניתי המון דיסקים, סגרתי מעגל עם ברלין, התאהבתי בברלין מחדש, היו אצלי לפחות 5 אנשים שאני מכיר כבר תקופה ולא ביקרו אצלי לפני. חידשתי קשר עם שלושה אנשים שונים, הספקתי לפחד מאוד, להתרגש, להיות באילת, לצלול עם דולפינים, לארח (זה ספציפית עוד בתוקף!) בת דודה מחו"ל, לקבל תפקיד שתמיד חלמתי עליו, להיות מוזמן לפרויקט מדהים, להתקבל לפרויקט שהתמודדי אליו (כל האחרונים שונים זה מזה). הספקתי לגבש שיטות חדשות, לסיים ספר שהשפיע עלי מאוד (פרויקט האושר של גרשטן רובין. מהטובים שקראתי!), לא לעכל עדיין את סוף השנה הזאת. לחלום בענק, ולגלות שאני מסוגל להגשים את הדברים האלה. נהייתי אדם אחר. חלק גדול מזה בחודשיים האחרונים, חלק פרוס לאורך כל השנה.
כולי תקווה שזה רק ימשיך!
וזהו.. חפרתי מספיק להיום :)
ערב מעולה לכולכם, מוזמנים לשמוע את גברת טייב מפציצה - אולי אחד משירי ההעצמה החביבים אלי. אני כבר לא פה - ואם אני אלך, אתה לא תמצא ותי. אז נותר לי רק לקוות שאני אלך. ולמקומות טובים. למקומות בשליטה. לשנה חדשה, מעולה, שמסיימת תקופה אדירה ומתחילה אחת טובה לפחות כמוה.
נתקלתי בשיר המקסים הזה של איה כורם, מתוך האלבום המצויין והחדש שלה, לאלף את הסוסים. עד עכשיו שמעתי מתוכו בעיקר את "שקר", שיר מדהים לא פחות.
רונה אומרת הוא שיר, על פי הגדרתה של איה, "על כל הדברים הלא בסדר". אני תופס אותו כשיר אהבה/קנאה.
איה מאופיינת בלשירים שירים מנקודת מבט גברית. ככה גם ב6:20, ובשירים נוספים שלה. אני מרגיש שהנקודת מבט פה היא של שתי חברות מאוד טובות, אולי חברות ילדות, שאחת מהם, איה - היא אזרחית טיפוסית. אבל רונה? רונה היא הטיפוס שכולנו רוצים להיות אבל גם מפחדים ממנו. הטיפוס שנתלה על גדרות, עושה מהומות. האידיאליסט הבלתי ניתן להשגה.
למה אנחנו כלכך רוצים להיות כאלה? הרי, הטיפוסים האלה נרדפים. הם חיים חיים מסובכים פי כמה, חיים מלאים במבטים, חיים שבהם צריך כל הזמן לתת ולהשקיע אנרגיה, לתחזק את האג'נדה. להיות חלק מחוגים חברתיים מסויימים, להתנהג בצורה מסויימת.
ראיתי את התבניות האלה דווקא במקום אחר. בקהילה הגאה. איש מאוד משפיע שמוכר בכל בית בישראל, אמר לי לאחרונה שבקהילה, לפעמים יש המון התעסקות בפוליטיקה של זהויות. עם זה אני מסכים. הפוליטיקה הזאת, של מי הוא מה ואיך הוא מתנהג - היא מחייבת. התבניות האלה - כולנו נכנסים לתוכן.
והנה, אני נתקל בזה בשיר - שתי תבניות כלכך מנוקדות, וחיות בהרמוניה.
היו לי כמה ימים של העלמות. אני עוד מעט צריך לצאת לעיר לראות את ההארי פוטר החדש (אגב, מי ראה כבר? איך היה?), ואז יומולדת חצי ללני, ואז... פעולה אחרונה בבית הפתוח.
ווואו.
שיר בוקר. שיהיה לכם יום נפלא. מבטיח להסביר את ההעלמות ולחזור לפה :P
כינוי:
FeelingGood
בבלוג זה
בכל הבלוגים
