בשעות האחרונות כולנו שמענו על המגעים המתקדמים לעסקת שליט. "יש עסקה", אמרו לנו. היא הוגשה לממשלה, לאישורה. הצבעה עוד הערב! ביבי מפחד משינוי בעולם הערבי, כולם רוצים את גלעד הביתה. מה לא שמענו היום?
רוגע.
עכשיו, מאוד חשוב להבהיר- אני בעד עסקת שליט, גם בתנאים הנוכחיים. אני חושב שהחזרתו הביתה חשובה מאוד, גם במחירים המאוד גבוהים (אך מנופחים בתקשורת) שמדובר בהם כרגע. אני לא חושב שראוי, ונכון, הציניות, וחוסר הטאקט הכלכך נפוצים בהקשר הזה. ולראיה -
תתעלמו רגע מהסטטוס האחרון שפשוט לא קשור למציאות. סטטוסים מגניבים עושים סטטוס רגיל ומכניסים שורה עליו? "תנו לייק" על לא שכחנו את גלעד שליט?
תתאפסו על עצמכם. הפסטיבל התקשורתי הזה לא עושה לו טוב, ולא לנו. לא מבחינת ירידת מצברוח עם זה לא קורה, ובעיקר - החשש שזה ישפיע על העסקה. במדינה כמו ישראל ,ובאיזור נפיץ כמו שלנו, יכולה גם להיות מלחמה, והכול יתבטל.
מה עם קול ההיגיון? לאן הוא נעלם?
לטובת נועם, אביבה, יואל, הדס וגלעד שליט. לטובת מדינת ישראל, לטובת כולנו.
עדיף לשתוק.
ולת לזה לקרות בלי הפסטיבל.
שבוע טוב לכולם - והלוואי שהעסקה תיסגר והוא יחזור!
נ.ב - הרגע הבנתי שיש לי תגית גלעד שליט. מדגיש כמה משמעותי העניין עבורי, ועבור כולנו.
אני יודע, אני יודע. הזנחתי. תקופה סופר עמוסה ואין לתאר כמה עבר עלי.
רוצים תקציר?
הייתי בזוגיות של שבועיים עם בחור חמוד, נפרדנו בגלל המרחק (הוא הוזכר בפוסט הקודם והמאוד ארוך - ת"א. וכן. זה היה שלוש שורות על כמה נהנתי. אז גם הרבה בזכותו :P)
התחלתי תיכון!
התקבלתי לפרויקט של גוגל D: (אההאהאהאהאה אני מתרגש!!!)
הספקתי להידלק קשות על ידיד שלי, שמעכשיו יקרא בבלוג ד', אני מניח שהוא יוזכר פה הרבה.
עשיתי כמה שיחות כלכך חשובות ומדהימות.
הגעתי ל15,000 הודעות. והמבין יבין.
ו.. קיבלתי שתי הסכמות מאוד חשובות מההורים לגבי שני אירועים גאים שאני רוצה ללכת ושהם הרשו. אז מה אם אחד מהם נופל על חופש והשני רק עוד חודשיים בערך :P
הספקתי לגלות שברור לחצי מהמשפחה עלי - אבל הם לא אומרים כלום מפאת נימוס ואי ביטחון סופי - אבל הם יודעים. וזה סבבה מבחינתי, כי אני לא זה שסיפרתי להם ולהורים לא יכולות להיות טענות כלפיי.
רק בימים האחרונים אני מאמין שאני מבין את משמעותו של הטרור.
זאת אומרת, כישראלי, ועוד אחד שגר ליד ירושלים, איפה שכל שני וחמישי התפוצצו אוטובוסים - אני יודע מה זה. אני זוכר כילד את הפחד של ההורים, את הכותרות בעיתונים ואת האווירה המתוחה. אבל בעיקר אני זוכר, וזה למען האמת אחד מזכרונות הילדות היותר חזקים שלי - זה התמונות. תמונות קטנות, שורות שורות של אנשים, בתוך ריבועים שחורים, בחדשות. מסך מלא בפנים של אנשים, שהתפוצצו, נורו, נרצחו. המסך הזה, שנהייה משהו רגיל - הוא עד היום אחד הדברים שאני יותר זוכר מהתקופה שהייתי קטן.
ועדיין, רק בימים האחרונים הבנתי את הטרור, אני חושב. הבנתי מה באמת מסוכן בו. הבנה שזה שידעתי אותה על הנייר לא עזרה עד עכשיו, ורק עכשיו נקלטה - הבנת הפחד.
הטרור הוא הרי הרתעה, הוא פחד. הוא למנוע מאנשים לצאת מהבית בבוקר, לקחת את הילדים לחבר בצהריים, או לסוע באוטובוס לקניות בשוק. זה הפחד גורם לכולנו להפיל כל פעם מחדש את רשת הטלפונים כשיש פיגוע - כי כולם מתקשרים לברר שכולם בסדר. זה אותו פחד, שכבר שכחנו, כי שנים לא חווינו טרור אמיתי, במרכז הארץ. זה טרור שהיום מסוגלים להבין בעיקר האנשים שבדרום. זה פחד. פחד קיומי.
אמא שלי מפחדת מאוד, או לפחות מראה את זה יותר מכולם. אמא שלי אישה חזקה, עוצמתית, החלטית. אבל הטרור מפחיד אותה. מאוד. ההתרעות (אלה שהתפרסמו בעיתונות וגם כמה שלא..) הביטחוניות בימים האחרונים הפחידו אותה מאוד. היא הודיע לי ולאחותי שאין נסיעות לירושלים עד שהמצב לא נרגע, ונסעה עם אחותי והבתדודה לת"א, הפסידה יום עבודה - רק כי לא רצתה שיסעו באוטובוס. גם נסיעה שלי היום לראשל"צ בוטלה בגלל הפחד שלה.
ואני מבין אותה. זה לא שאני לא. היא לא מפחדת עליה - היא הולכת בבוקר לעבודה שלה בירושלים, כרגיל. היא מפחדת עלינו. היא מבועתת, שמה יקרה לנו משהו. וזה מקסים מצידה, אבל גם עצוב. עצוב שחבורת פאנטים עם כמה מטענים ונשק, מסוגלת להטריף אישה כמוה, ובוודאי עוד מאוד אימהות, אבות, ובאופן כללי ישראלים. אנחנו עם שרגיל כלכך לחיות בפחד, אבל שכבר שכח איך זה - ולכן, עבור רובנו, זה יותר מפחיד מאיך שזכרנו את הטרור. כי אנחנו כבר לא רגילים .כי כשזה תוקף אותך אחרי שנים של שקט, אתה כבר לא ערוך לצאת לסופר ולדעת שיכול להיות שלא תחזור.
עוד נקודה - בימים האחרונים אני מזדהה יותר ויותר עם תושבי הדרום המותקפים. 7 שנים בפחד הזה... זה משהו שאני לא מסוגל לתפוס. אני חושב שפשוט מתרגלים. לאזעקות, לבכי, לפחד. לפחד הקיומי, העמוק - מה יהיה איתי? אני עדיין יהיה פה, כשהמתקפה תיגמר? והיא לא נגמרת. היא ממשיכה 7 שנים. ועכשיו היא התחדשה.
אז אני רוצה לחזק את כולנו. את הדרומיים, הירושלמים, המשפחות השכולות (שבוודאי חויים כרגע מחדש את הכאב, אפילו יותר מהכאב היומיומי), האמהות, האבות, האחים והאחיות. את כל מי שחי פה. את כל מי שחי בפחד, או מכיר אחד כזה.
אנחנו נעבור את זה. אנחנו נתגבר. אנחנו ננצח בשיטה הכי פשוטה -
נתקלתי בשיר המקסים הזה של איה כורם, מתוך האלבום המצויין והחדש שלה, לאלף את הסוסים. עד עכשיו שמעתי מתוכו בעיקר את "שקר", שיר מדהים לא פחות.
רונה אומרת הוא שיר, על פי הגדרתה של איה, "על כל הדברים הלא בסדר". אני תופס אותו כשיר אהבה/קנאה.
איה מאופיינת בלשירים שירים מנקודת מבט גברית. ככה גם ב6:20, ובשירים נוספים שלה. אני מרגיש שהנקודת מבט פה היא של שתי חברות מאוד טובות, אולי חברות ילדות, שאחת מהם, איה - היא אזרחית טיפוסית. אבל רונה? רונה היא הטיפוס שכולנו רוצים להיות אבל גם מפחדים ממנו. הטיפוס שנתלה על גדרות, עושה מהומות. האידיאליסט הבלתי ניתן להשגה.
למה אנחנו כלכך רוצים להיות כאלה? הרי, הטיפוסים האלה נרדפים. הם חיים חיים מסובכים פי כמה, חיים מלאים במבטים, חיים שבהם צריך כל הזמן לתת ולהשקיע אנרגיה, לתחזק את האג'נדה. להיות חלק מחוגים חברתיים מסויימים, להתנהג בצורה מסויימת.
ראיתי את התבניות האלה דווקא במקום אחר. בקהילה הגאה. איש מאוד משפיע שמוכר בכל בית בישראל, אמר לי לאחרונה שבקהילה, לפעמים יש המון התעסקות בפוליטיקה של זהויות. עם זה אני מסכים. הפוליטיקה הזאת, של מי הוא מה ואיך הוא מתנהג - היא מחייבת. התבניות האלה - כולנו נכנסים לתוכן.
והנה, אני נתקל בזה בשיר - שתי תבניות כלכך מנוקדות, וחיות בהרמוניה.
כינוי:
FeelingGood
בבלוג זה
בכל הבלוגים
