התאכזבתי.
קמתי בבוקר, מתארגן במהירות מהרגיל. בתוך כל הבאלגן הרגיל של הבוקר, וההתארגנות לכעס של שחר על זה שלא התקדמתי בכלל בסיפור (אנחנו כותבים ביחד ספר, לא לפרט עליו הרבה אבל בעיקרון יש שתי דמויות ראשיות, וכל אחד מאיתנו כותב אחת) לא שכחתי לרגע את לבישת הלבן בשביל גלעד. דיברתי על זה עם אבא, על הבוקר. הוא אמר שהוא סקפטי: "זה יפה שיש כאלה דברים בזכות האינטרנט, אבל השאלה היא מה יקרה בשטח, וזה בטוח היה פחות ממה שמקווים". בתגובה, טענתי שגלעד, כקונצנזוס, יגרום לרובם הגדול של הישראלים שנחשפו לתכנון ללבוש לבן לעשות את זה.
והתאכזבתי.
התאכזבתי, כי הנקודה שממנה אוספים אותנו נמצאת ליד בית-ספר יסודי גדול, כמה מאות ילדים. חלקם שיחקו בחצר כי עוד לא התחילו הלימודים- ראיתי מספר לובשי לבן בודדים. איפה כל ההורים האכפתיים, שטורחים להגיד בכל הזדמנות "גלעד הוא הילד של כולנו" אבל לא הלבישו את הילדים האמייתים שלהם בלבן? לאן הם נעלמו?
התאכזבתי, כי בהסעה אחד שאל אותי אם זה שאני לובש לבן קשור לגלעד. עניתי בחיוב, ונתקלתי, בהפתעה רבה, באדם שהביע מולי את דעותיו (וזאת זכותו המלאה) על הנושא, ואיזה הפתעה חביבה: הוא מאמין שגלעד צריך (במילים אלו) "לשבת בשבי, לא כי הוא עשה משהו רע פשוט כי האסירים שהפלסטינים רוצים תמורתו כן עשו דברים רעים". אפילו לא טרחתי לשאול אותו אם הוא היה אומר את אותו דבר עם זה היה אחיו. כולנו יודעים מה היתה התשובה אז. ושלא תבינו לא נכון: התאכזבתי בהקשר הזה, לא כי הדעה שלו היתה שונה משלי, אלא כי ברגע שילד בכיתה ו (הפרויקט שאני לומד בו כולל תלמידים גם בכיתה ו שלומדים עם שכבות ז,ח,ט) מדבר בנחרצות ובביטחון מלא על לגזור על אדם אחר חיים מלאי סבל ועינויים שאינם ממש נחשבים חיים, אזי שהארץ הזאת איבדה משהו חשוב מאוד- אנושיות. אותה אנושיות שאנחנו מתגאים שמבדילה אותנו מהחמאס, מהטרור. אבל, לאן היא נעלמה?
התאכזבתי, כי חוץ ממני, בכל הקבוצה של ה100 אנשים שראיתי (אני לא לומד היום בבצפר הרגיל שלי, אלא בפרויקט אחר, אבל לא נרחיב) לבשו חוץ ממני רק עוד 5-6 אנשים לבן. מתוכם, רק שלושה ענו שהם לובשים בגלל גלעד. כל האחרים- ידעו על התכנון, אבל לא החליטו. שאלתי למה, ולא קיבלתי תשובה. לא ידעו מה לומר על מול הספק תהייה ספק האשמה שלי.
התאכזבתי, כי שכחנו.
ולא, לא עוזר לשמוע את כולם מדברים על כמה גלעד חשוב וכמה שהוא צריך לחזור הביתה (ואת זה כולם אומרים, השאלה היא המחיר) ומציינים מחאות ותולים שלטים על הבית ומדביקים סטיקרים על האוטו, לא, זה לא עוזר, לא לי, לא להם, ובטח שלא לגלעד. כי שחכנו, שכחנו בשביל מה אנחנו פה, בשביל מה אנחנו נאבקים באוייבים שלנו, חיים במדינה מוקפת איומים, מלאה בסכנות, שנואה. כי ישראל היא הבית, שלי, שלך, של כל ישראלי (וכל יהודי מוזמן להפוך אותה לביתו גם כן) בכל מקום. והייתי רוצה לפנות למקבלי ההחלטות בבית הזה, לראשי המשפחה- לחברי הכנסת, ובראשם ראש הממשלה ושר הביטחון- גלעד רחוק מהבית כבר 1400 יום. הוא מילא את חובתו לצה"ל בחישוב התקופה, ואף הרבה יותר. עכשיו זה הזמן לפתוח את הדלת, ולהגיד "רק שיחזור, רק שישוב הביתה". אני, כישראלי, שגר בבית הזה, לא יכול ולא מוכן לתת לזה לעבור בשקט. אני לא סובל את רעיון הבן של כולנו, כי הוא לא, הוא הבן של נועם ואביבה. אבל אנחנו, כעם, מוטל עלינו להסתכל על זה במבט כולל יותר: מלבד זה שגלעד ישראלי, ונחטף בעת שירותו בצבא, הצבא שלנו- גלעד הוא אח, ילד, בן. שלהם. וחובתנו להחזיר להם אותו.
גלעד חייב לחזור, אנחנו חייבים לזכור את זה, כל יום, שעה, דקה. מקומו איתנו, בינינו. מקומו עם המשפחה שלו, שגרה גם היא בבית הזה. ואנו חייבים להבהיר למקבלי ההחלטות- לא נשקוט ולא נפסיק, עד שנזכה לראות אותו חוזר. הדרך אינה רלוונטית עוד- רק השגת המטרה. ואם ניכשל, אזי שלא ראויים אנחנו לכל מה שזכיונו לו, כל מה שעבדו בשבילו- מדינה שלא דואגת חזרה למי ששמר עליה, למי שחלק ממנה, אינה מדינה עוד- היא גוף חסר רגש, שעושה חישובים כלכלים של כדאי או לא.
אני פונה לעם ישראל: זרקו את המחשבונים הקטנים שמשמשים אתכם לספירה- לכו לדגל הקרוב ביותר עליכם, בבית או מחוצה לו, עמדו מולו, ותגידו לעצמכם- "אנחנו ישראלים, אנחנו בני אדם". ואז, חזרו למחשב שלכם, ותמשיכו במאבק למען גלעד. כי עד שלא יחזור- לא יוכל אף ישראלי לעמוד מול סמל המדינה, ולהגיד לעצמו בכנות, שהוא גאה להיות ישראלי. כי לא יודע מה איתכם, אבל אני מתבייש. מתבייש בקטנותה של המדינה אל מול הגנת אזרחיה, מתבייש בבריחתה מחובתה.
מתבייש ששכחה.
ובעיקר- מאוכזב
שהיה לכולכם שבוע טוב, ומצטער על החפירה.
מקסימיליאן.
עריכה:
מסתבר שיש צדיקים בסדום: מיידעים אותי כרגע שחטיבה של בצפר "מור- מכבים רעות" למעלה מחצי מהילדים לבשו לבן. ביצפר של בערך 900 ילדים. טוב, זה גם משהו.
כינוי:
FeelingGood
בבלוג זה
בכל הבלוגים
