(ההקדמה הכרחית כדי שתבינו מה עבר עלי השנה. והחופש!)
פתאום שמעתי את השיר הזה היום. גאד, איזה התחברות מטורפת.
זה שיר עם כלכך הרבה כוח. "אם אני אלך - לא תמצא אותי" ו"הזמן לא כואב לי, אני לא מפחדת לחיות, אני בורחת גם אם נדמה לך שלא"... כמה עוצמה. כמה שליטה. אני חושב שזה משהו שנינט עבדה הרבה זמן להשיג. ושאני עוד לא שם. אבל אני הולך לשם. למקום הזה של שליטה. זה מתבטא בהכול - בזה שאני לא רודף יותר אחרי אנשים - מי שבאמת אכפת לו ממני יודע לשמור על קשר גם בעצמו. זה מתבטא בבחירת המקומות, האנשים, והדרך שבה אני עושה דברים. זה מתבטא ביותר רוגע. זה מתבטא בהכול. אני מתקדם לעבר שליטה על החיים שלי. שליטה אמיתית. ממקום שלוו.
ונינט הגיעה לשם. ואני מקנא.
מקווה לפתוח ככה את השנה. במקום של כוח. במקום כזה. עברתי השנה תהליך מדהים - בין השאר כל מה שכתבתי עליו עכשיו, השליטה. אני מצפה לשנה עוד יותר עמוסה - עוד יותר מופרעת. אחרי חופש כלכך מדהים אבל גם עמוס ומלא בדברים רעים - יש לאן לשאוף, אבל זה מאוד גבוה.
אחרי הכול...
הפקתי מצעד גאווה, הכרתי אנשים חדשים, היייתי בחו"ל, קניתי מערכת חדשה, קניתי המון דיסקים, סגרתי מעגל עם ברלין, התאהבתי בברלין מחדש, היו אצלי לפחות 5 אנשים שאני מכיר כבר תקופה ולא ביקרו אצלי לפני. חידשתי קשר עם שלושה אנשים שונים, הספקתי לפחד מאוד, להתרגש, להיות באילת, לצלול עם דולפינים, לארח (זה ספציפית עוד בתוקף!) בת דודה מחו"ל, לקבל תפקיד שתמיד חלמתי עליו, להיות מוזמן לפרויקט מדהים, להתקבל לפרויקט שהתמודדי אליו (כל האחרונים שונים זה מזה). הספקתי לגבש שיטות חדשות, לסיים ספר שהשפיע עלי מאוד (פרויקט האושר של גרשטן רובין. מהטובים שקראתי!), לא לעכל עדיין את סוף השנה הזאת. לחלום בענק, ולגלות שאני מסוגל להגשים את הדברים האלה. נהייתי אדם אחר. חלק גדול מזה בחודשיים האחרונים, חלק פרוס לאורך כל השנה.
כולי תקווה שזה רק ימשיך!
וזהו.. חפרתי מספיק להיום :)
ערב מעולה לכולכם, מוזמנים לשמוע את גברת טייב מפציצה - אולי אחד משירי ההעצמה החביבים אלי. אני כבר לא פה - ואם אני אלך, אתה לא תמצא ותי. אז נותר לי רק לקוות שאני אלך. ולמקומות טובים. למקומות בשליטה. לשנה חדשה, מעולה, שמסיימת תקופה אדירה ומתחילה אחת טובה לפחות כמוה.
טוב, אז רציתי לדבר על כמה דברים. אני כותב את זה תוך כדי שיעור, כמו שאני עושה לפעמים.
הרבה דברים נוגעים לליבי. כמו בשורה שמתחת לתמונת הבלוג, בדרך כלל יש לי דעה על כל דבר כמעט והמון נושאים מעניינים אותי. בחרתי לדבר היום על אחד כמה נושאים שנוגעים לליבי תמיד, חלקם רלוונטיים במיוחד בגלל אירועים ודברים בתקופה האחרונה, וחלקם פשוט כרגע תופסים הרבה מקום אצלי בראש, אפילו יותר מהרגיל, מסיבות שונות ומשונות.
נתחיל
ילדים (מחשבות, מסקנות, ותוכניות לעתיד)
היום היה המפגש האחרון של תוכנית "מחויבות אישית".למי שלא מכיר, הרעיון מאחורי התוכנית הוא שתלמידים (בדרך כלל בכיתות ח או ט, תלוי בביצפר) יתרמו חזרה לקהילה, על ידי התנדבות בשווי מספר שעות מוגדר (על חשבון שעות לימודים) בפרויקט של הקהילה או במוסד חינוכי או חברתי דומה. לדוגמה, בתי ספר יסודיים, גני ילדים, מעונות לקשישים או לחוסים, או פרויקטים למען עיר נקייה יותר, או בנייה של משהו בשביל הישוב, למשל סיוע בהקמת שלט כניסה, או עזרה ביצירת פסלים סבייבתים וכדומה. בבתי ספר שהתוכנית פועלת, זה חובה, ואין אופציה להחליט שאתה לא רוצה להתנדב. אני בחרתי כעדיפות ראשונה להתנדב בגן (לא נותנים לבחור באיזה גן, רק חובה או טרום חובה, והם משבצים איפה שמתאים להם) וקיבלתי את העדיפות הזאת.(גן חובה).
הילדים מקסימים לחלוטין, חברתיים, חמודים. יש למשל ילד שמדבר רוסית וכמעט לא מדבר עברית, ששמו אותו בגן כי הגננת דוברת רוסית. בהתחלה (למעלה מעשרה מפגשים, לא זוכר כרגע כמה בדיוק, כל אחד שעתיים, פעם בשבוע מלבד פעמים שזה יוצא על חג או על טיול ואז דוחים את זה)אותו ילד לא דיבר כמעט, והוקנט הרבה. שיחקתי איתו, השתדלתי להרגיל אותו לעברית (הוא מדבר מילים בודדות וגם זה לעיתים רחוקות, הוא בהחלט ילד שקט, גם כשהוא מדבר ברוסית זה בדרך כלל קצר, ולא קורה הרבה) ואת הילדים לזה שהוא שונה, ושלא צריך לרדת עליו בגלל זה (היו קוראים לו אריה בגן, כי הוא פשוט לא ידע איך להגיד להם להפסיק להציק לו, אז הוא נשך את מי שהציג לו ונהם עליהם, ואז הם קראו לו חיה והמשיכו להקניט אותו ולהציק לו). תוך 4-5 מפגשים הוא התחיל להגיד שלום, ותודה, ודי, ולתקשר עם הילדים כמה שיכל בעברית, וכשלא הצליח, פשוט הצביע וסימן בעזרת הידיים, ועשה הכול כדי לתקשר איתם. למרות שהוא רחוק מהיכולת הנדרשת בשביל לתקשר בעברית ברמה בסיסית, הוא ממשיך לנסות, ולומד, ונהיה הרבה יותר חברתי, למרות שהוא בהחלט עדיין ילד מסוגר בעצמו לרוב, הוא כבר מידי פעם נפתח וצוחק ונהנה, וזה מקסים. דניאל (זה שמו) הוא רק ילד אחד בגן של ילדים מקסימים (חלקם קצת פחות, אבל רובם הגדול מדהים). היה לי קשה להיפרד מהם היום, אבל אני אבוא לבקר אותם בבתי הספר היסודיים שהם הולכים עליהם, במיוחד את אלה שהולכים לבית ספר שבו אני למדתי :).
ולמה אני מספר לכם את כל זה? כי זה עושה לי חשק.הילדים המדהימים בגן מצטרפים לבני הדודים שלי. חוץ ממני ומאחותי יש עוד שניים מהקבוצה ה"בוגרת", שכולנו מעל גיל 12 (לקטנה בקבוצה הזאת יש בת מצווה בקרוב). אבל, לפני כמה שנים, התחילה קבוצה צעירה, שהגדול בהם (אח של שני הנוספים בקבוצה הבוגרת. הם גרים בארצות הברית כל המשפחה הזאת) בערך בן 6, והקטנה בת קצת יותר מחודשיים. חוץ מהגדול שבהם שחי בארצות הברית, שלושה מהם (בן 5 בקרוב, בת קצת פחות מ4, ובן שנתיים וחצי) אחים וגרים בצפון, ושלוש (עוד כמה חודשים בת 5, בת כמעט שלוש, ובת חודשיים בערך) אחיות גם הן וגרות בישוב ליד ירושלים (לא בטוח אם בנווה אילן או בקריית ענבים או משהו, לא סגור על איך קוראים לזה) די קרוב אלינו. עכשיו, כל ה6 (חמש בארץ ואחד בחול) מדהימים ומקסימים ואני חולה עליהם. ובשביל מה כל הקטע הארוך הזה? כי המפגש עם הילדים בגן פעם בשבוע חידד אצלי הרבה שני דברים עיקריים:
הראשון, זה שלא כל הילדים נראים ומתנהגים טוב כמו בני דודים שלי. ילדים יכולים לצאת לא כלכך מושלמים כמו בני דודים שלי (יש לי בת דודה, שאבא שלה סיפר שכשהם הולכים ביחד ברחוב בישוב שלהם ואנשים אומרים "איזה חמודה זאתי!" וכאלה, מידאחרי זה בא "היא שלך?!" ומבט של ספק. וזה לא שהוא נראה רע, להיפך. היא פשוט בלונדינית מדהימה עם עיניים כחולות, התנהגות של נסיכה, אבל בלי הגינונים, לפחות כלפי חוץ).
והשני, שלא אכפת לי. אני רוצה ילדים. אני אוהב ילדים, מסתדר איתם, כולם אומרים שאני בוגר איתם נורא, אני מבין אותם, נהנה איתם, אחראי איתם.
כבר למעלה משנתיים שאני רוצה ילדים (כן, מגיל מאוד מוקדם. אבל זה נושא שמאוד רלוונטי ושצריך להתעמת איתו כשעוברים תהליך כמו שאני עברתי). אבל בחודשיים שלושה האחרונים זה התחדד מאוד,אני רוצה ילדים, הרבה. בין 4 ל6, אולי אפילו 7. לפחות בן אחד ולפחות בת אחת,. אני רוצה ילדים ביולוגים, אבל אני רוצה גם לאמץ. בעיקרון, אני פשוט רוצה ילדים. אני רוצה להיות אבא, הורה. לגדל ילדים. ולא בצורת מחשבה של ילד שרוצה לגדל משהו, כמו שמגדלים כלב או בעל חיים אחר. אני רוצה להיות אבא, לחנך את הילדים שלי. לאמץ, לתת סיכוי לילדים שלא שפר עליהם מזלם. ואני רוצה לעשות את זה מהר. אני מקווה ומעדיף לפחות ילד ראשון עד גיל 25, ולפחות 2 עד גיל 31-32. אני פשוט רוצה, וזה הכל. תגידו שאני נמהר, תגידו שאני סתם מקשקש. תגידו שזה שיגעון חולף, תגידו שאני משוגע. תגידו מה שבא לכם. לא אכפת לי. באמת לא.
קמתי בבוקר, מתארגן במהירות מהרגיל. בתוך כל הבאלגן הרגיל של הבוקר, וההתארגנות לכעס של שחר על זה שלא התקדמתי בכלל בסיפור (אנחנו כותבים ביחד ספר, לא לפרט עליו הרבה אבל בעיקרון יש שתי דמויות ראשיות, וכל אחד מאיתנו כותב אחת) לא שכחתי לרגע את לבישת הלבן בשביל גלעד. דיברתי על זה עם אבא, על הבוקר. הוא אמר שהוא סקפטי: "זה יפה שיש כאלה דברים בזכות האינטרנט, אבל השאלה היא מה יקרה בשטח, וזה בטוח היה פחות ממה שמקווים". בתגובה, טענתי שגלעד, כקונצנזוס, יגרום לרובם הגדול של הישראלים שנחשפו לתכנון ללבוש לבן לעשות את זה.
והתאכזבתי.
התאכזבתי, כי הנקודה שממנה אוספים אותנו נמצאת ליד בית-ספר יסודי גדול, כמה מאות ילדים. חלקם שיחקו בחצר כי עוד לא התחילו הלימודים- ראיתי מספר לובשי לבן בודדים. איפה כל ההורים האכפתיים, שטורחים להגיד בכל הזדמנות "גלעד הוא הילד של כולנו" אבל לא הלבישו את הילדים האמייתים שלהם בלבן? לאן הם נעלמו?
התאכזבתי, כי בהסעה אחד שאל אותי אם זה שאני לובש לבן קשור לגלעד. עניתי בחיוב, ונתקלתי, בהפתעה רבה, באדם שהביע מולי את דעותיו (וזאת זכותו המלאה) על הנושא, ואיזה הפתעה חביבה: הוא מאמין שגלעד צריך (במילים אלו) "לשבת בשבי, לא כי הוא עשה משהו רע פשוט כי האסירים שהפלסטינים רוצים תמורתו כן עשו דברים רעים". אפילו לא טרחתי לשאול אותו אם הוא היה אומר את אותו דבר עם זה היה אחיו. כולנו יודעים מה היתה התשובה אז. ושלא תבינו לא נכון: התאכזבתי בהקשר הזה, לא כי הדעה שלו היתה שונה משלי, אלא כי ברגע שילד בכיתה ו (הפרויקט שאני לומד בו כולל תלמידים גם בכיתה ו שלומדים עם שכבות ז,ח,ט) מדבר בנחרצות ובביטחון מלא על לגזור על אדם אחר חיים מלאי סבל ועינויים שאינם ממש נחשבים חיים, אזי שהארץ הזאת איבדה משהו חשוב מאוד- אנושיות. אותה אנושיות שאנחנו מתגאים שמבדילה אותנו מהחמאס, מהטרור. אבל, לאן היא נעלמה?
התאכזבתי, כי חוץ ממני, בכל הקבוצה של ה100 אנשים שראיתי (אני לא לומד היום בבצפר הרגיל שלי, אלא בפרויקט אחר, אבל לא נרחיב) לבשו חוץ ממני רק עוד 5-6 אנשים לבן. מתוכם, רק שלושה ענו שהם לובשים בגלל גלעד. כל האחרים- ידעו על התכנון, אבל לא החליטו. שאלתי למה, ולא קיבלתי תשובה. לא ידעו מה לומר על מול הספק תהייה ספק האשמה שלי.
התאכזבתי, כי שכחנו.
ולא, לא עוזר לשמוע את כולם מדברים על כמה גלעד חשוב וכמה שהוא צריך לחזור הביתה(ואת זה כולם אומרים, השאלה היא המחיר) ומציינים מחאות ותולים שלטים על הבית ומדביקים סטיקרים על האוטו, לא, זה לא עוזר, לא לי, לא להם, ובטח שלא לגלעד. כי שחכנו, שכחנו בשביל מה אנחנו פה, בשביל מה אנחנו נאבקים באוייבים שלנו, חיים במדינה מוקפת איומים, מלאה בסכנות, שנואה. כי ישראל היא הבית, שלי, שלך, של כל ישראלי (וכל יהודי מוזמן להפוך אותה לביתו גם כן) בכל מקום. והייתי רוצה לפנות למקבלי ההחלטות בבית הזה, לראשי המשפחה- לחברי הכנסת, ובראשם ראש הממשלה ושר הביטחון- גלעד רחוק מהבית כבר 1400 יום. הוא מילא את חובתו לצה"ל בחישוב התקופה, ואף הרבה יותר. עכשיו זה הזמן לפתוח את הדלת, ולהגיד "רק שיחזור, רק שישוב הביתה". אני, כישראלי, שגר בבית הזה, לא יכול ולא מוכן לתת לזה לעבור בשקט. אני לא סובל את רעיון הבן של כולנו, כי הוא לא, הוא הבן של נועם ואביבה. אבל אנחנו, כעם, מוטל עלינו להסתכל על זה במבט כולל יותר: מלבד זה שגלעד ישראלי, ונחטף בעת שירותו בצבא, הצבא שלנו- גלעד הוא אח, ילד, בן. שלהם. וחובתנו להחזיר להם אותו.
גלעד חייב לחזור, אנחנו חייבים לזכור את זה, כל יום, שעה, דקה. מקומו איתנו, בינינו. מקומו עם המשפחה שלו, שגרה גם היא בבית הזה. ואנו חייבים להבהיר למקבלי ההחלטות- לא נשקוט ולא נפסיק, עד שנזכה לראות אותו חוזר. הדרך אינה רלוונטית עוד- רק השגת המטרה. ואם ניכשל, אזי שלא ראויים אנחנו לכל מה שזכיונו לו, כל מה שעבדו בשבילו- מדינה שלא דואגת חזרה למי ששמר עליה, למי שחלק ממנה, אינה מדינה עוד- היא גוף חסר רגש, שעושה חישובים כלכלים של כדאי או לא.
אני פונה לעם ישראל: זרקו את המחשבונים הקטנים שמשמשים אתכם לספירה- לכו לדגל הקרוב ביותר עליכם, בבית או מחוצה לו, עמדו מולו, ותגידו לעצמכם- "אנחנו ישראלים, אנחנו בני אדם". ואז, חזרו למחשב שלכם, ותמשיכו במאבק למען גלעד. כי עד שלא יחזור- לא יוכל אף ישראלי לעמוד מול סמל המדינה, ולהגיד לעצמו בכנות, שהוא גאה להיות ישראלי. כי לא יודע מה איתכם, אבל אני מתבייש. מתבייש בקטנותה של המדינה אל מול הגנת אזרחיה, מתבייש בבריחתה מחובתה.
מתבייש ששכחה.
ובעיקר- מאוכזב
שהיה לכולכם שבוע טוב, ומצטער על החפירה.
מקסימיליאן.
עריכה:
מסתבר שיש צדיקים בסדום: מיידעים אותי כרגע שחטיבה של בצפר "מור- מכבים רעות" למעלה מחצי מהילדים לבשו לבן. ביצפר של בערך 900 ילדים. טוב, זה גם משהו.
כינוי:
FeelingGood
בבלוג זה
בכל הבלוגים
