אני באמת לא יודע איך להגיב לכל הדברים
שלך. אני משתדל לעשות כמיטב יכולתי ונראה לי שהולך לי לא רע.... אבל לפעמים אני ממש
לא בטוח.
תפסיק להיות עם הרבה יותר מידי שכל, שלומד
ולומד ולומד ולא יודע יש לך זמן לעוד משהו בחיים.
תפסיק להיות יותר מידי לא בטוח. לא בטוח
שאני מתאים, לא בטוח שזה מתאים, לא בטוח שאתה לא רוצה אותו, לא בטוח אם אתה רוצה אותי,
לא בטוח שאני רוצה אותך. אני רוצה, אוקי? מאוד. אני חושב, ממה שאנחנו מכירים, שזה פשוט..
יתאים. אבל אתה מסרב להבין!
די להיות יותר מידי מוצלח. גם בלימודים,
אבל גם במסביב. עם רישיון, מתלבש טוב, מתבטא טוב, גורם לי להרגיש שאין, אתה פשוט מציאה.
וזה נכון. זה כלכך נכון.
די להיות יותר מידי חמוד. יותר מידי לגרום
לי לרצות לתת לך חיבוק דוב ענקי.
די להיות יותר מידי יפה. זה לא פייר, לא
כלפיי ולא כלפיי האחרים, שיש לך את החיוך הזה, והעיינים האלה, והמראה הכלכך טוב שלך,
לא חתיך - יפה. טוב, אתה גם חתיך P: אבל זה כבר פחות מפריע לי. פשוט קשה לי כשאתה
כלכך יפה.
די להיות יותר מידי מדהים, ולגרום לי לרצות
לפגוש אותך ולתת לך נשיקה ענקית.
ספטמבר, ואני בוהה בעמוד שלי באטרף. יש לך הודעות נכנסות, אחת מהן ממנו. "תומך או נתמך?". אמרתי שנתמך, סתם כדי לראות איך הוא מגיב. הוא זרם.
וכשנפגשנו הוא לא היה מת"א, לא בן 21 ולא בעל מבנה גוף חטוב. הוא היה בן 17, מהרצליה, ואפילו קצת שמנמן. אבל חיבבתי אותו בכל זאת.
דני ואני צילמנו תמונות מדהימות, במצלמה הגדולה ההיא של אבא שלו שאסור לגעת בה. הוא בעיקר צילם אותי, מדגמן את הקישוטים המכוערים בסלון או סתם צוחק בגינה. אבל את התמונות הבאמת טובות אני לא יכול להראות לאנשים, בגלל מה שמצולם בהן. פעם עוד רציתי להעלות אותן, באנונמיות, לאינטרנט. אבל ירד לי מזה. וגם מדני. פעם אחרונה שראיתי אותו הוא בכה וניסה לשכנע אותי לתת לזה צ'אנס, ואני הנדתי ראש ועליתי על האוטובוס חזרה לבית שמש.
אחריו היה ארנון. אותו פגשתי במסיבת S&M באיזה חור בת"א. אני בכלל לא אוהב סאדו מאזו, אבל קראתי באחד הפורומים ששם הבחורים הכי שווים. אז ניסיתי גם. ארנון בן 31, עובד כרואה חשבון בחברה גדולה ונשוי + שלושה. הוא חושב שאשתו יודעת על הבגידות שלו, אבל לא אכפת לה כי הוא שוכב רק עם גברים. וכי הוא קונה לה תכשיט כל פעם שהוא חוזר אחרי יומיים מחוץ לבית, עם איזה חייל מזדמן או נער שרק הגיע לתל אביב וממש צריך את הכסף. ארנון חי טוב, אבל רואים שהשקרים מכבידים עליו. לאט לאט הוא מקריח.
היו לנו ארבעה חודשים מאושרים. הוא קנה לי מאק חדש ושילם על שכר דירה ואני הסכמתי שהוא יקרא לי תמר, כמו אשתו. עזבתי אותו כשמצאתי שותף לדירה חדשה, ממש מטר משנקין. אני בכלל לא תל אביבי אבל היו שם מלא Check in במסעדות ומועדונים אז הנחתי שזה מגניב.
אחריו בא זיו. זיו היה החבר הכי טוב של השותף שלי לדירה, ופעם הוא בא להוריד אצלו כמה דברים אבל בסוף הוריד לי את המכנסיים וגם את הכבוד העצמי. הוא היה בא אלי שעות כשאורן, השותף שלי, היה מחוץ לדירה. היינו בCam4, מרוויחים כסף מזרים שרוצים לראות אותנו מזדיינים. פעם אחת הבטחנו להם פיסטינג, כדי לראות כמה כסף הם שמים. ביקשנו 2,500 דולר. הגענו לזה תוך 30 דקות. העברנו את הכסף לחשבון שלי והתנתקו מהאתר בלי לקיים. זאת הייתה הפעם האחרונה שנכנסנו ביחד, למרות שאני די בטוח שראיתי מאז את התחת המדהים שלו מתנוסס באתר. או שאולי זה היה באחד מהאתרים האחרים?
אחריו בא רון, שהסכים לתת לי לישון אצלו כשאורן העיף אותי מהדירה אחרי שהסיפור עם זיו התפוצץ. את רון פגשתי בכנס אנימטורים אבל לא התחברתי אליו, רק אחכך, כשהבחור שגרר אותי לכנס סיפר עליו כמה שהוא מוכשר. הוספתי אותו בפייסבוק ולאט לאט נהיינו חברים טובים. עם רון לא קרה כמעט כלום, רק לילה סוער אחד אחרי שהוא נפרד מהחברה שלו, ושבועיים אחרי עזבתי את הדירה ועברתי לטכניון.
הלכתי ללמוד קורסים בהנדסת תוכנה. האמת, אמרו לי שאני אהיה מתכנת לא רע, וגם הייתי מעודכן במה קורה ומה הולך. את התואר סיימתי רק אחרי ארבע שנים והרבה התערבות של אמא. אבל סיימתי. חזרתי לתל אביב ועבדתי שנתיים, עד שאמא נפטרה.
בשבעה הגיעו כל מיני מכרים מאותה תקופה. אבא של דני ששמע (ואני לא באמת יודע איך) שאמא שלי נפטרה, זיו ואורן, שנהפכו מאז לזוג, חברים שפגשתי במפגשי מעריצים ופורומים לתחביבים, וגם שאר אנשים שהכרתי אונליין. האמת, שהיה אירוע מרגש. אפילו בכיתי, ולא בכיתי מאז שיצאתי מהארון.
ואז חזרתי לבית שמש, לגור עם אבא ולעזור לו. האמת שהיה לא רע, והסתדרתי יפה מאוד חצי שנה.
(ההקדמה הכרחית כדי שתבינו מה עבר עלי השנה. והחופש!)
פתאום שמעתי את השיר הזה היום. גאד, איזה התחברות מטורפת.
זה שיר עם כלכך הרבה כוח. "אם אני אלך - לא תמצא אותי" ו"הזמן לא כואב לי, אני לא מפחדת לחיות, אני בורחת גם אם נדמה לך שלא"... כמה עוצמה. כמה שליטה. אני חושב שזה משהו שנינט עבדה הרבה זמן להשיג. ושאני עוד לא שם. אבל אני הולך לשם. למקום הזה של שליטה. זה מתבטא בהכול - בזה שאני לא רודף יותר אחרי אנשים - מי שבאמת אכפת לו ממני יודע לשמור על קשר גם בעצמו. זה מתבטא בבחירת המקומות, האנשים, והדרך שבה אני עושה דברים. זה מתבטא ביותר רוגע. זה מתבטא בהכול. אני מתקדם לעבר שליטה על החיים שלי. שליטה אמיתית. ממקום שלוו.
ונינט הגיעה לשם. ואני מקנא.
מקווה לפתוח ככה את השנה. במקום של כוח. במקום כזה. עברתי השנה תהליך מדהים - בין השאר כל מה שכתבתי עליו עכשיו, השליטה. אני מצפה לשנה עוד יותר עמוסה - עוד יותר מופרעת. אחרי חופש כלכך מדהים אבל גם עמוס ומלא בדברים רעים - יש לאן לשאוף, אבל זה מאוד גבוה.
אחרי הכול...
הפקתי מצעד גאווה, הכרתי אנשים חדשים, היייתי בחו"ל, קניתי מערכת חדשה, קניתי המון דיסקים, סגרתי מעגל עם ברלין, התאהבתי בברלין מחדש, היו אצלי לפחות 5 אנשים שאני מכיר כבר תקופה ולא ביקרו אצלי לפני. חידשתי קשר עם שלושה אנשים שונים, הספקתי לפחד מאוד, להתרגש, להיות באילת, לצלול עם דולפינים, לארח (זה ספציפית עוד בתוקף!) בת דודה מחו"ל, לקבל תפקיד שתמיד חלמתי עליו, להיות מוזמן לפרויקט מדהים, להתקבל לפרויקט שהתמודדי אליו (כל האחרונים שונים זה מזה). הספקתי לגבש שיטות חדשות, לסיים ספר שהשפיע עלי מאוד (פרויקט האושר של גרשטן רובין. מהטובים שקראתי!), לא לעכל עדיין את סוף השנה הזאת. לחלום בענק, ולגלות שאני מסוגל להגשים את הדברים האלה. נהייתי אדם אחר. חלק גדול מזה בחודשיים האחרונים, חלק פרוס לאורך כל השנה.
כולי תקווה שזה רק ימשיך!
וזהו.. חפרתי מספיק להיום :)
ערב מעולה לכולכם, מוזמנים לשמוע את גברת טייב מפציצה - אולי אחד משירי ההעצמה החביבים אלי. אני כבר לא פה - ואם אני אלך, אתה לא תמצא ותי. אז נותר לי רק לקוות שאני אלך. ולמקומות טובים. למקומות בשליטה. לשנה חדשה, מעולה, שמסיימת תקופה אדירה ומתחילה אחת טובה לפחות כמוה.
כינוי:
FeelingGood
בבלוג זה
בכל הבלוגים
