בשעות האחרונות כולנו שמענו על המגעים המתקדמים לעסקת שליט. "יש עסקה", אמרו לנו. היא הוגשה לממשלה, לאישורה. הצבעה עוד הערב! ביבי מפחד משינוי בעולם הערבי, כולם רוצים את גלעד הביתה. מה לא שמענו היום?
רוגע.
עכשיו, מאוד חשוב להבהיר- אני בעד עסקת שליט, גם בתנאים הנוכחיים. אני חושב שהחזרתו הביתה חשובה מאוד, גם במחירים המאוד גבוהים (אך מנופחים בתקשורת) שמדובר בהם כרגע. אני לא חושב שראוי, ונכון, הציניות, וחוסר הטאקט הכלכך נפוצים בהקשר הזה. ולראיה -
תתעלמו רגע מהסטטוס האחרון שפשוט לא קשור למציאות. סטטוסים מגניבים עושים סטטוס רגיל ומכניסים שורה עליו? "תנו לייק" על לא שכחנו את גלעד שליט?
תתאפסו על עצמכם. הפסטיבל התקשורתי הזה לא עושה לו טוב, ולא לנו. לא מבחינת ירידת מצברוח עם זה לא קורה, ובעיקר - החשש שזה ישפיע על העסקה. במדינה כמו ישראל ,ובאיזור נפיץ כמו שלנו, יכולה גם להיות מלחמה, והכול יתבטל.
מה עם קול ההיגיון? לאן הוא נעלם?
לטובת נועם, אביבה, יואל, הדס וגלעד שליט. לטובת מדינת ישראל, לטובת כולנו.
עדיף לשתוק.
ולת לזה לקרות בלי הפסטיבל.
שבוע טוב לכולם - והלוואי שהעסקה תיסגר והוא יחזור!
נ.ב - הרגע הבנתי שיש לי תגית גלעד שליט. מדגיש כמה משמעותי העניין עבורי, ועבור כולנו.
אני באמת לא יודע איך להגיב לכל הדברים
שלך. אני משתדל לעשות כמיטב יכולתי ונראה לי שהולך לי לא רע.... אבל לפעמים אני ממש
לא בטוח.
תפסיק להיות עם הרבה יותר מידי שכל, שלומד
ולומד ולומד ולא יודע יש לך זמן לעוד משהו בחיים.
תפסיק להיות יותר מידי לא בטוח. לא בטוח
שאני מתאים, לא בטוח שזה מתאים, לא בטוח שאתה לא רוצה אותו, לא בטוח אם אתה רוצה אותי,
לא בטוח שאני רוצה אותך. אני רוצה, אוקי? מאוד. אני חושב, ממה שאנחנו מכירים, שזה פשוט..
יתאים. אבל אתה מסרב להבין!
די להיות יותר מידי מוצלח. גם בלימודים,
אבל גם במסביב. עם רישיון, מתלבש טוב, מתבטא טוב, גורם לי להרגיש שאין, אתה פשוט מציאה.
וזה נכון. זה כלכך נכון.
די להיות יותר מידי חמוד. יותר מידי לגרום
לי לרצות לתת לך חיבוק דוב ענקי.
די להיות יותר מידי יפה. זה לא פייר, לא
כלפיי ולא כלפיי האחרים, שיש לך את החיוך הזה, והעיינים האלה, והמראה הכלכך טוב שלך,
לא חתיך - יפה. טוב, אתה גם חתיך P: אבל זה כבר פחות מפריע לי. פשוט קשה לי כשאתה
כלכך יפה.
די להיות יותר מידי מדהים, ולגרום לי לרצות
לפגוש אותך ולתת לך נשיקה ענקית.
(ההקדמה הכרחית כדי שתבינו מה עבר עלי השנה. והחופש!)
פתאום שמעתי את השיר הזה היום. גאד, איזה התחברות מטורפת.
זה שיר עם כלכך הרבה כוח. "אם אני אלך - לא תמצא אותי" ו"הזמן לא כואב לי, אני לא מפחדת לחיות, אני בורחת גם אם נדמה לך שלא"... כמה עוצמה. כמה שליטה. אני חושב שזה משהו שנינט עבדה הרבה זמן להשיג. ושאני עוד לא שם. אבל אני הולך לשם. למקום הזה של שליטה. זה מתבטא בהכול - בזה שאני לא רודף יותר אחרי אנשים - מי שבאמת אכפת לו ממני יודע לשמור על קשר גם בעצמו. זה מתבטא בבחירת המקומות, האנשים, והדרך שבה אני עושה דברים. זה מתבטא ביותר רוגע. זה מתבטא בהכול. אני מתקדם לעבר שליטה על החיים שלי. שליטה אמיתית. ממקום שלוו.
ונינט הגיעה לשם. ואני מקנא.
מקווה לפתוח ככה את השנה. במקום של כוח. במקום כזה. עברתי השנה תהליך מדהים - בין השאר כל מה שכתבתי עליו עכשיו, השליטה. אני מצפה לשנה עוד יותר עמוסה - עוד יותר מופרעת. אחרי חופש כלכך מדהים אבל גם עמוס ומלא בדברים רעים - יש לאן לשאוף, אבל זה מאוד גבוה.
אחרי הכול...
הפקתי מצעד גאווה, הכרתי אנשים חדשים, היייתי בחו"ל, קניתי מערכת חדשה, קניתי המון דיסקים, סגרתי מעגל עם ברלין, התאהבתי בברלין מחדש, היו אצלי לפחות 5 אנשים שאני מכיר כבר תקופה ולא ביקרו אצלי לפני. חידשתי קשר עם שלושה אנשים שונים, הספקתי לפחד מאוד, להתרגש, להיות באילת, לצלול עם דולפינים, לארח (זה ספציפית עוד בתוקף!) בת דודה מחו"ל, לקבל תפקיד שתמיד חלמתי עליו, להיות מוזמן לפרויקט מדהים, להתקבל לפרויקט שהתמודדי אליו (כל האחרונים שונים זה מזה). הספקתי לגבש שיטות חדשות, לסיים ספר שהשפיע עלי מאוד (פרויקט האושר של גרשטן רובין. מהטובים שקראתי!), לא לעכל עדיין את סוף השנה הזאת. לחלום בענק, ולגלות שאני מסוגל להגשים את הדברים האלה. נהייתי אדם אחר. חלק גדול מזה בחודשיים האחרונים, חלק פרוס לאורך כל השנה.
כולי תקווה שזה רק ימשיך!
וזהו.. חפרתי מספיק להיום :)
ערב מעולה לכולכם, מוזמנים לשמוע את גברת טייב מפציצה - אולי אחד משירי ההעצמה החביבים אלי. אני כבר לא פה - ואם אני אלך, אתה לא תמצא ותי. אז נותר לי רק לקוות שאני אלך. ולמקומות טובים. למקומות בשליטה. לשנה חדשה, מעולה, שמסיימת תקופה אדירה ומתחילה אחת טובה לפחות כמוה.
רק בימים האחרונים אני מאמין שאני מבין את משמעותו של הטרור.
זאת אומרת, כישראלי, ועוד אחד שגר ליד ירושלים, איפה שכל שני וחמישי התפוצצו אוטובוסים - אני יודע מה זה. אני זוכר כילד את הפחד של ההורים, את הכותרות בעיתונים ואת האווירה המתוחה. אבל בעיקר אני זוכר, וזה למען האמת אחד מזכרונות הילדות היותר חזקים שלי - זה התמונות. תמונות קטנות, שורות שורות של אנשים, בתוך ריבועים שחורים, בחדשות. מסך מלא בפנים של אנשים, שהתפוצצו, נורו, נרצחו. המסך הזה, שנהייה משהו רגיל - הוא עד היום אחד הדברים שאני יותר זוכר מהתקופה שהייתי קטן.
ועדיין, רק בימים האחרונים הבנתי את הטרור, אני חושב. הבנתי מה באמת מסוכן בו. הבנה שזה שידעתי אותה על הנייר לא עזרה עד עכשיו, ורק עכשיו נקלטה - הבנת הפחד.
הטרור הוא הרי הרתעה, הוא פחד. הוא למנוע מאנשים לצאת מהבית בבוקר, לקחת את הילדים לחבר בצהריים, או לסוע באוטובוס לקניות בשוק. זה הפחד גורם לכולנו להפיל כל פעם מחדש את רשת הטלפונים כשיש פיגוע - כי כולם מתקשרים לברר שכולם בסדר. זה אותו פחד, שכבר שכחנו, כי שנים לא חווינו טרור אמיתי, במרכז הארץ. זה טרור שהיום מסוגלים להבין בעיקר האנשים שבדרום. זה פחד. פחד קיומי.
אמא שלי מפחדת מאוד, או לפחות מראה את זה יותר מכולם. אמא שלי אישה חזקה, עוצמתית, החלטית. אבל הטרור מפחיד אותה. מאוד. ההתרעות (אלה שהתפרסמו בעיתונות וגם כמה שלא..) הביטחוניות בימים האחרונים הפחידו אותה מאוד. היא הודיע לי ולאחותי שאין נסיעות לירושלים עד שהמצב לא נרגע, ונסעה עם אחותי והבתדודה לת"א, הפסידה יום עבודה - רק כי לא רצתה שיסעו באוטובוס. גם נסיעה שלי היום לראשל"צ בוטלה בגלל הפחד שלה.
ואני מבין אותה. זה לא שאני לא. היא לא מפחדת עליה - היא הולכת בבוקר לעבודה שלה בירושלים, כרגיל. היא מפחדת עלינו. היא מבועתת, שמה יקרה לנו משהו. וזה מקסים מצידה, אבל גם עצוב. עצוב שחבורת פאנטים עם כמה מטענים ונשק, מסוגלת להטריף אישה כמוה, ובוודאי עוד מאוד אימהות, אבות, ובאופן כללי ישראלים. אנחנו עם שרגיל כלכך לחיות בפחד, אבל שכבר שכח איך זה - ולכן, עבור רובנו, זה יותר מפחיד מאיך שזכרנו את הטרור. כי אנחנו כבר לא רגילים .כי כשזה תוקף אותך אחרי שנים של שקט, אתה כבר לא ערוך לצאת לסופר ולדעת שיכול להיות שלא תחזור.
עוד נקודה - בימים האחרונים אני מזדהה יותר ויותר עם תושבי הדרום המותקפים. 7 שנים בפחד הזה... זה משהו שאני לא מסוגל לתפוס. אני חושב שפשוט מתרגלים. לאזעקות, לבכי, לפחד. לפחד הקיומי, העמוק - מה יהיה איתי? אני עדיין יהיה פה, כשהמתקפה תיגמר? והיא לא נגמרת. היא ממשיכה 7 שנים. ועכשיו היא התחדשה.
אז אני רוצה לחזק את כולנו. את הדרומיים, הירושלמים, המשפחות השכולות (שבוודאי חויים כרגע מחדש את הכאב, אפילו יותר מהכאב היומיומי), האמהות, האבות, האחים והאחיות. את כל מי שחי פה. את כל מי שחי בפחד, או מכיר אחד כזה.
אנחנו נעבור את זה. אנחנו נתגבר. אנחנו ננצח בשיטה הכי פשוטה -
נתקלתי בשיר המקסים הזה של איה כורם, מתוך האלבום המצויין והחדש שלה, לאלף את הסוסים. עד עכשיו שמעתי מתוכו בעיקר את "שקר", שיר מדהים לא פחות.
רונה אומרת הוא שיר, על פי הגדרתה של איה, "על כל הדברים הלא בסדר". אני תופס אותו כשיר אהבה/קנאה.
איה מאופיינת בלשירים שירים מנקודת מבט גברית. ככה גם ב6:20, ובשירים נוספים שלה. אני מרגיש שהנקודת מבט פה היא של שתי חברות מאוד טובות, אולי חברות ילדות, שאחת מהם, איה - היא אזרחית טיפוסית. אבל רונה? רונה היא הטיפוס שכולנו רוצים להיות אבל גם מפחדים ממנו. הטיפוס שנתלה על גדרות, עושה מהומות. האידיאליסט הבלתי ניתן להשגה.
למה אנחנו כלכך רוצים להיות כאלה? הרי, הטיפוסים האלה נרדפים. הם חיים חיים מסובכים פי כמה, חיים מלאים במבטים, חיים שבהם צריך כל הזמן לתת ולהשקיע אנרגיה, לתחזק את האג'נדה. להיות חלק מחוגים חברתיים מסויימים, להתנהג בצורה מסויימת.
ראיתי את התבניות האלה דווקא במקום אחר. בקהילה הגאה. איש מאוד משפיע שמוכר בכל בית בישראל, אמר לי לאחרונה שבקהילה, לפעמים יש המון התעסקות בפוליטיקה של זהויות. עם זה אני מסכים. הפוליטיקה הזאת, של מי הוא מה ואיך הוא מתנהג - היא מחייבת. התבניות האלה - כולנו נכנסים לתוכן.
והנה, אני נתקל בזה בשיר - שתי תבניות כלכך מנוקדות, וחיות בהרמוניה.
כינוי:
FeelingGood
בבלוג זה
בכל הבלוגים
