רק בימים האחרונים אני מאמין שאני מבין את משמעותו של הטרור.
זאת אומרת, כישראלי, ועוד אחד שגר ליד ירושלים, איפה שכל שני וחמישי התפוצצו אוטובוסים - אני יודע מה זה. אני זוכר כילד את הפחד של ההורים, את הכותרות בעיתונים ואת האווירה המתוחה. אבל בעיקר אני זוכר, וזה למען האמת אחד מזכרונות הילדות היותר חזקים שלי - זה התמונות. תמונות קטנות, שורות שורות של אנשים, בתוך ריבועים שחורים, בחדשות. מסך מלא בפנים של אנשים, שהתפוצצו, נורו, נרצחו. המסך הזה, שנהייה משהו רגיל - הוא עד היום אחד הדברים שאני יותר זוכר מהתקופה שהייתי קטן.
ועדיין, רק בימים האחרונים הבנתי את הטרור, אני חושב. הבנתי מה באמת מסוכן בו. הבנה שזה שידעתי אותה על הנייר לא עזרה עד עכשיו, ורק עכשיו נקלטה - הבנת הפחד.
הטרור הוא הרי הרתעה, הוא פחד. הוא למנוע מאנשים לצאת מהבית בבוקר, לקחת את הילדים לחבר בצהריים, או לסוע באוטובוס לקניות בשוק. זה הפחד גורם לכולנו להפיל כל פעם מחדש את רשת הטלפונים כשיש פיגוע - כי כולם מתקשרים לברר שכולם בסדר. זה אותו פחד, שכבר שכחנו, כי שנים לא חווינו טרור אמיתי, במרכז הארץ. זה טרור שהיום מסוגלים להבין בעיקר האנשים שבדרום. זה פחד. פחד קיומי.
אמא שלי מפחדת מאוד, או לפחות מראה את זה יותר מכולם. אמא שלי אישה חזקה, עוצמתית, החלטית. אבל הטרור מפחיד אותה. מאוד. ההתרעות (אלה שהתפרסמו בעיתונות וגם כמה שלא..) הביטחוניות בימים האחרונים הפחידו אותה מאוד. היא הודיע לי ולאחותי שאין נסיעות לירושלים עד שהמצב לא נרגע, ונסעה עם אחותי והבתדודה לת"א, הפסידה יום עבודה - רק כי לא רצתה שיסעו באוטובוס. גם נסיעה שלי היום לראשל"צ בוטלה בגלל הפחד שלה.
ואני מבין אותה. זה לא שאני לא. היא לא מפחדת עליה - היא הולכת בבוקר לעבודה שלה בירושלים, כרגיל. היא מפחדת עלינו. היא מבועתת, שמה יקרה לנו משהו. וזה מקסים מצידה, אבל גם עצוב. עצוב שחבורת פאנטים עם כמה מטענים ונשק, מסוגלת להטריף אישה כמוה, ובוודאי עוד מאוד אימהות, אבות, ובאופן כללי ישראלים. אנחנו עם שרגיל כלכך לחיות בפחד, אבל שכבר שכח איך זה - ולכן, עבור רובנו, זה יותר מפחיד מאיך שזכרנו את הטרור. כי אנחנו כבר לא רגילים .כי כשזה תוקף אותך אחרי שנים של שקט, אתה כבר לא ערוך לצאת לסופר ולדעת שיכול להיות שלא תחזור.
עוד נקודה - בימים האחרונים אני מזדהה יותר ויותר עם תושבי הדרום המותקפים. 7 שנים בפחד הזה... זה משהו שאני לא מסוגל לתפוס. אני חושב שפשוט מתרגלים. לאזעקות, לבכי, לפחד. לפחד הקיומי, העמוק - מה יהיה איתי? אני עדיין יהיה פה, כשהמתקפה תיגמר? והיא לא נגמרת. היא ממשיכה 7 שנים. ועכשיו היא התחדשה.
אז אני רוצה לחזק את כולנו. את הדרומיים, הירושלמים, המשפחות השכולות (שבוודאי חויים כרגע מחדש את הכאב, אפילו יותר מהכאב היומיומי), האמהות, האבות, האחים והאחיות. את כל מי שחי פה. את כל מי שחי בפחד, או מכיר אחד כזה.
אנחנו נעבור את זה. אנחנו נתגבר. אנחנו ננצח בשיטה הכי פשוטה -
אנחנו נכחיד את הפחד - אנחנו נכחיד את הטרור.
שיהיה לכולם שבוע טוב, ותשמרו על עצמכם!
מקס.
כינוי:
FeelingGood
בבלוג זה
בכל הבלוגים
.gif)
גם אם לפעמים את גורמת לי לרצות להוריד לך מכות.