יש לי משבר כתיבה.
הוא לא חמור במיוחד. זאת אומרת, אני מסוגל לכתוב, אפילו סיפור קצר לאיזה שיעורי בית.
אבל הוא עדיין מחסום. הוא עומד שם, גבוה ומאיים, מפריד ביני, יחד עם הלפטופ שלי שבו הדברים נכתבים, לבין המוזה המיוחלת. מין חומת ברלין, עמוק בתוך המוח שלי.
והמחשב הוא כלי הפריצה שלי..אני מנסה ומנסה לכתוב, אולי אצליח לפרוץ את החומה, אבל זה פשוט לא יקרה. לפחות ככה זה נראה: החומה עומדת יציבה, חזקה. מסרבת להיכנע גם כשאני מנסה רק להמשיך סיפורים ישנים יותר שלי.
ועכשיו אתם תגידו, אז מה זה? הסיפור הזה, הטקסט הזה? איך הוא נכתב, אם יש לך כזה מחסום כתיבה? אתה בוודאי משקר. אנשים שיש להם מחסור כתיבה לא מסוגלים לכתוב סיפור על זה שיש להם מחסור כתיבה, זה פרדוקס.
אז מסתבר שהם כן.
תנסו לדמות את זה לחומה שמקודם. במקום לנסות לפרוץ אותה בכוח, עם רובים וטילי כתף והכל, אני מתנגב דרכה, עובר, נוגע במוזה, מנסה להחזיק אותה כמה שאפשר לפני שאני חייב לחזור כדי לא להיתפס. ולפעמים אני כמעט נתפס, נאלץ לברוח חזרה במהירות, ולפעמים אני באמת נתפס, ואז ימים מאבד כל יכולת לכתוב.
כנראה שהיום יש לי מזל.
אז אני עושה מה שאני יכול, מנסה לכתוב. והמוזה שלי מושפעת. או, כמה שהיא מושפעת. המוזה שלי היא מהבחורות האלה שישר רואות משהו, ומאמצות אותו. למעלה משבועיים אני מכין עבודה על מזרח גרמניה למשלחת. והנה, המוזה שלי, בשיא ההתאמה, מתעקשת להכניס את חומת ברלין לסיפורים שלי. להשתמש במוטיבים מהחיים שלי.
חצופה, המוזה הזאת, במקום להיות יותר יצירתית ולעשות משהו חדש, שלא קשור בכלל למה שאני מתעסק בו בדרך כלל, היא מתעקשת להחזיר אותי לזה. להזכיר לי שעוד יש לי מה לעשות. "יאללה, תסיים את הסיפור ותחזור לעבוד על מזרח גרמניה במקום לקשקש בשכל שטויות על חומה ועל כתיבה ועל בחורות, זה לא לעניין" היא נוזפת בי. המוזה הזאת, כמו אמא לפעמים. קודם שיעורים ואז השראה, היא אומרת לי. לא טוב לה ככה ולא טוב לה שם ולא טוב לה פה ולא טוב לה עכשיו או אחכך. קודם שיעורים ואז השראה, היא אומרת לי. ואני? היא המוזה שלי, היא תציית לי. אבל לא, היא מתחבאת לה מאחורי החומה הזאת שהיא גנבה מהגרמנים ככה בשושו, ושם טוב לה ושמח לה כי היא בטוחה שאני לא אצליח לפרוץ. נחייה ונראה.
אולי המשבר כתיבה הזה הוא בכלל בגללה. לא בגלל שאני לא מסוגל להגיע אליה, אולי כי היא בורחת ממני. שובבה, המוזה הזאת. וסרבנית. כמו שהיא אמא, היא גם נערת שוליים בגיל הנעורים, שמתה לבעוט בממסד אבל תקועה איתי, אז מכניסה לי למוח את החומה, ואולי גם מסרים על זכויות אדם ותנו לחיות לחיות על הדרך. סתם ככה, כי אין לה דברים יותר טובים לעשות. אני לא יודע אם היא נחשבת טובה בסקאלה של מוזות, אולי בסך הכל יצא לי טוב, אולי מישהו שם החליט לדפוק אותי, סתם ככה, כי פקפקתי בו או לא מצאתי חן בעייני.
ואולי זה הכל בדיחה מרושעת של זה שמשבץ את המוזות. תוקע הומו עם בחורה טיפוסית עם הפרעות, אהאה, מאוד מצחיק.
אולי במקום מוזה אני צריך למצוא לעצמי מוז. זכר. כן, זה בטח ילך יותר טוב.
הוא היה גבר גבר. וגם ימשך לבנים, כמובן, כי אם כבר אז כבר. והוא יגיד לי "מה אתה אומר, גבר? בא לך לכתוב? בכיף בנאדם, רק מסיים פה משחק בפלייסטיישן ובא, ממש עוד רגע". איתו, אנחנו נתחבק ונתנשק, לא נריב. והוא יעיף לי מהמוח את השטויות האלה על החומה, ועל המחסום כתיבה. אולי בכלל אין לי מחסום כתיבה, אולי זה הכל באשמת המוזה הזאת. איך מגיעים לאחראי על המוזות?
"שלום אדוני, אני רוצה להתלונן על המוזה שלי."
נ.ב. אני חושב שהתגברתי על המחסום כתיבה הזה. סיפור קצר אבל שלם, כמו שצריך. סוף סוף אני מצליח לסיים משהו אחרי כלכך הרבה זמן בלי לסיים פרויקטים, שלא לדבר על זה שכבר התחלתי להתחיל פחות כי היה ברור לי שאין סיכוי לסיים אותם. אבל זהו, כנראה שזה עבר. או לפחות הולך לעבור.
כן כן, התותחים הכבדים מכוונים לעבר חומת ברלין, ואני בהחלט הולך להפציץ.
שהיה לכם שבוע מצויין!
מקס.
כינוי:
FeelingGood
בבלוג זה
בכל הבלוגים
