Same Dude, Different Hair Style

היום יום עיר כזה :)

אני בקרוב יוצא לפגוש את נעה 3>  יש לנו המון על מה לדבר :)

אחרי זה כפיר, אני מביא לו ספרים D:

ו... אם הכול יסתדר, אז אולי גם ד' בסוף :) 

רציתי גם לכתוב לכם פוסט ארוך על איך היה במטבחון אתמול, אבל זה כבר יהיה מחר או מחרתיים D:

ביינתים, תהנו קצת עם שיר אדיר של להקה קנדית בשם Mother Mother שקיבלתי לינק לשיר אחר שלהם לפני כמה ימים והתאהבתי :)

סינגל חדש של קנוב (שגם מקסימים במציאות, יש לציין!) - ממש אהבתי.

אז עם השיר הזה והרבה אנרגיות - פותח בוקר חדש ומוצלח :)

מה אתכם? :)

רק בימים האחרונים אני מאמין שאני מבין את משמעותו של הטרור.

זאת אומרת, כישראלי, ועוד אחד שגר ליד ירושלים, איפה שכל שני וחמישי התפוצצו אוטובוסים - אני יודע מה זה. אני זוכר כילד את הפחד של ההורים, את הכותרות בעיתונים ואת האווירה המתוחה. אבל בעיקר אני זוכר, וזה למען האמת אחד מזכרונות הילדות היותר חזקים שלי - זה התמונות. תמונות קטנות, שורות שורות של אנשים, בתוך ריבועים שחורים, בחדשות. מסך מלא בפנים של אנשים, שהתפוצצו, נורו, נרצחו. המסך הזה, שנהייה משהו רגיל - הוא עד היום אחד הדברים שאני יותר זוכר מהתקופה שהייתי קטן.

ועדיין, רק בימים האחרונים הבנתי את הטרור, אני חושב. הבנתי מה באמת מסוכן בו. הבנה שזה שידעתי אותה על הנייר לא עזרה עד עכשיו, ורק עכשיו נקלטה - הבנת הפחד. 

הטרור הוא הרי הרתעה, הוא פחד. הוא למנוע מאנשים לצאת מהבית בבוקר, לקחת את הילדים לחבר בצהריים, או לסוע באוטובוס לקניות בשוק. זה הפחד גורם לכולנו להפיל כל פעם מחדש את רשת הטלפונים כשיש פיגוע - כי כולם מתקשרים לברר שכולם בסדר. זה אותו פחד, שכבר שכחנו, כי שנים לא חווינו טרור אמיתי, במרכז הארץ. זה טרור שהיום מסוגלים להבין בעיקר האנשים שבדרום.  זה פחד. פחד קיומי.

אמא שלי מפחדת מאוד, או לפחות מראה את זה יותר מכולם. אמא שלי אישה חזקה, עוצמתית, החלטית. אבל הטרור מפחיד אותה. מאוד. ההתרעות (אלה שהתפרסמו בעיתונות וגם כמה שלא..) הביטחוניות בימים האחרונים הפחידו אותה מאוד. היא הודיע לי ולאחותי שאין נסיעות לירושלים עד שהמצב לא נרגע, ונסעה עם אחותי והבתדודה לת"א, הפסידה יום עבודה - רק כי לא רצתה שיסעו באוטובוס. גם נסיעה שלי היום לראשל"צ בוטלה בגלל הפחד שלה. 

ואני מבין אותה. זה לא שאני לא. היא לא מפחדת עליה - היא הולכת בבוקר לעבודה שלה בירושלים, כרגיל. היא מפחדת עלינו. היא מבועתת, שמה יקרה לנו משהו. וזה מקסים מצידה, אבל גם עצוב. עצוב שחבורת פאנטים עם כמה מטענים ונשק, מסוגלת להטריף אישה כמוה, ובוודאי עוד מאוד אימהות, אבות, ובאופן כללי ישראלים. אנחנו עם שרגיל כלכך לחיות בפחד, אבל שכבר שכח איך זה - ולכן, עבור רובנו, זה יותר מפחיד מאיך שזכרנו את הטרור. כי אנחנו כבר לא רגילים .כי כשזה תוקף אותך אחרי שנים של שקט, אתה כבר לא ערוך לצאת לסופר ולדעת שיכול להיות שלא תחזור. 

עוד נקודה - בימים האחרונים אני מזדהה יותר ויותר עם תושבי הדרום המותקפים. 7 שנים בפחד הזה... זה משהו שאני לא מסוגל לתפוס. אני חושב שפשוט מתרגלים. לאזעקות, לבכי, לפחד. לפחד הקיומי, העמוק - מה יהיה איתי? אני עדיין יהיה פה, כשהמתקפה תיגמר? והיא לא נגמרת. היא ממשיכה 7 שנים. ועכשיו היא התחדשה. 

אז אני רוצה לחזק את כולנו. את הדרומיים, הירושלמים, המשפחות השכולות (שבוודאי חויים כרגע מחדש את הכאב, אפילו יותר מהכאב היומיומי), האמהות, האבות, האחים והאחיות.  את כל מי שחי פה. את כל מי שחי בפחד, או מכיר אחד כזה. 

אנחנו נעבור את זה. אנחנו נתגבר. אנחנו ננצח בשיטה הכי פשוטה - 

אנחנו נכחיד את הפחד - אנחנו נכחיד את הטרור.

שיהיה לכולם שבוע טוב, ותשמרו על עצמכם!

מקס.

נתקלתי בשיר המקסים הזה של איה כורם, מתוך האלבום המצויין והחדש שלה, לאלף את הסוסים. עד עכשיו שמעתי מתוכו בעיקר את "שקר", שיר מדהים לא פחות.

רונה אומרת הוא שיר, על פי הגדרתה של איה, "על כל הדברים הלא בסדר". אני תופס אותו כשיר אהבה/קנאה. 

איה מאופיינת בלשירים שירים מנקודת מבט גברית. ככה גם ב6:20, ובשירים נוספים שלה. אני מרגיש שהנקודת מבט פה היא של שתי חברות מאוד טובות, אולי חברות ילדות, שאחת מהם, איה - היא אזרחית טיפוסית. אבל רונה? רונה היא הטיפוס שכולנו רוצים להיות אבל גם מפחדים ממנו. הטיפוס שנתלה על גדרות, עושה מהומות. האידיאליסט הבלתי ניתן להשגה.

למה אנחנו כלכך רוצים להיות כאלה?  הרי, הטיפוסים האלה נרדפים. הם חיים חיים מסובכים פי כמה, חיים מלאים במבטים, חיים שבהם צריך כל הזמן לתת ולהשקיע אנרגיה, לתחזק את האג'נדה. להיות חלק מחוגים חברתיים מסויימים, להתנהג בצורה מסויימת.

ראיתי את התבניות האלה דווקא במקום אחר. בקהילה הגאה. איש מאוד משפיע שמוכר בכל בית בישראל, אמר לי לאחרונה שבקהילה, לפעמים יש המון התעסקות בפוליטיקה של זהויות. עם זה אני מסכים. הפוליטיקה הזאת, של מי הוא מה ואיך הוא מתנהג - היא מחייבת. התבניות האלה - כולנו נכנסים לתוכן. 

והנה, אני נתקל בזה בשיר - שתי תבניות כלכך מנוקדות, וחיות בהרמוניה.

הלוואי שככה היה המצב.

שיהיה לכולם שבוע טוב,

מקס.

נ.ב- אחרי כזאת חפירה, מגיע לכם גם לשמוע את השיר!

הלוואי ויכלתי שיהיה לי סאגווי.

לטיייל, לשמור על תנועה. לזוז, להטות, להרגיש. להרגיש חיי. להרגיש אמיתי. 

הלוואי ויכלתי להיות מאוהב.

בידיוק מאותן הסיבות.

הלוואי.