כבר יומיים רצים אצלי עשרות פוסטים בראש, רק מחכים למקום לצאת. ושעות, שעות על גבי שעות שאני מתוסכלת. מחכה.
אז קראתי ספר, הכל טוב ויפה. ספר דיי ארוך. אני מגיעה לעמודים האחרונים, ודברים לא הכי טובים קורים שם. נשארו 12 עמודים לסיום. אוקיי, אולי זה ישתפר. 4 עמודים לסיום, ואני לא רואה איך זה יכול להשתפר מפה. בטח שלא בעמודים שנשארו, אלא אם יצוץ פתאום "כעבור שנה" לא קשור בעליל. כמו שהבנתם, זה לא צץ. לא ציפיתי שיצוץ. אבל הסיפור פאקינג הסתיים רע. לא סתם לא-טוב. לא לא-פתור, או לא-נחמד. רע. ויודעים מה, זה ממש מציק לי. סיימתי לקרוא את הספר בערך ב11 בבוקר וכבר עשרה ל12 עכשיו, וזה פשוט לא עוזב אותי. אני לא מוכנה שזה יגמר ככה! פשוט לא! זה לא בסדר! תמיד כשאני רואה סרט או קוראת ספר, אני אף פעם לא דואגת לדמויות הראשיות, כי לא יקרה לאף אחד שום דבר. הטובים מנצחים וכולם חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה. כולם מנצחים ושמחים ומאוהבים ואיזה יופי. אבל לא. כולם מתים, ועצובים, וכבר לא אוהבים ועם לבבות שבורים. מי עושה סוף כזה?! מי? אני קצת לוקחת את הסיפור הזה קשה מדיי, אבל בחיי שדווקא ביומיים שלושה האחרונים, אחרי שלקח לי המון זמן לסיים את הספר הזה (בכל זאת מעל 1000 עמודים, ולא כל עמוד בספר קראתי בשקיקה), ממש נשאבתי לתוכו והתחברתי לדמויות יותר מקודם. דווקא היום, מכל ימי הקריאה שלי בספר הזה, ממש הרגשתי את הכאב שלהם כמו שצריך. ואיך זה נגמר? ככה.
אני מקווה שאחרי שהוצאתי את זה, מה שכתוב בכותרת יקרה להרגשה הזאת שלי. בכל זאת, כולה ספר.
זה פשוט כל כך פאקינג מתחבר לי לאיך שהוא הרגיש שם. כמובן, לא מילה במילה. אבל הרבה שורות התאימו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
