איכשהו, בלי כוונה בכלל, הגעתי לאיזה שיר שהייתי שומעת פעם.
הוא שייך לזמן אחר, לתקופה אחרת. לאני אחרת.
וזה הוביל לעוד שיר של אז, ולעוד אחד. 
עד שזה נהיה לי כבר כואב מדיי, ואני מנסה להפסיק. שלושה שירים זה מעל ומעבר, במיוחד כששלושתם בין המשמעותיים.
אבל אני שומעת את השירים שוב, ורואה את הקליפים שוב, וכואב לי.
והכאב צועק שדיי, שאני צריכה להפסיק, אבל אני לא רוצה להפסיק. 
ואני חושבת שאני קצת מתגעגעת. 
וגם אם לרוב היה חרא, היו תקופות טובות.
והשירים האלה, ליוו אותי תמיד. בטוב, ובעיקר ברע.
ועכשיו אני נזכרת בכל מיני דברים, והכאב גדל.
ואני לא מבינה למה אני לא מרפה.
למה תמיד, גם אחרי תקופה ארוכה של שכחה מהנושא, איכשהו זה תמיד חוזר. וכבר עבר יותר מדיי זמן, וזה לא אמור להזיז לי יותר. אבל זה מזיז, מזיז המון.
ונמאס לי לכאוב כאבים של פעם. ולא הכי כיף לי להיזכר.
וקצת עצוב לי שאני לא מצליחה להיזכר בחלקים הטובים, בלי שהרעים יהלמו בי ככה.
ואני לא מצליחה להפסיק להקשיב לשירים ולצפות בקליפים. כבר חצי שעה אני על שלושת השירים האלה, תוך כדי העלאת זיכרונות.
וצריכה להפסיק, חייבת להפסיק, אבל אני לא מצליחה לעצור את עצמי. לא רוצה. יש בכאב הזה משהו טוב.
ויש בשירים האלה משהו שאני לא רוצה לעזוב.

דאמט, אני כל כך חייבת להפסיק לזיין תשכל.