אני חוזרת לנפילות האלה לאחרונה, נפילות חזקות.
קשה לי לקום מהן.
גם ככה הנפילה קשה, ולפעמים עוד מוסיפים ודורכים עליי.
זה כבר לא המעידות של קודם, כנראה שזה היה זמני. זה התרסקויות.
חזרתי לנפילות הקשות של לפני חודשיים שלושה, ולא בא לי על הרגרסיה הזאת. לפעמים זה גם יותר גרוע מאז.
אני כבר לא יודעת מה לעשות, ניסיתי כל מה שחשבתי עליו.
ההסחות דעת פחות עובדות, ונמאס לי כבר לדבר.
זה כאילו שהמנגנון הזה שגורם לי ליפול פיתח נוגדנים נגד כל תרופה שניסיתי.
אני צריכה להמציא תרופה חדשה, אבל אני לא יודעת איך. כל הניסויים שלי נכשלו.

ומסביב לא שמים לב,
אני מתמוטטת לכם מול העיניים וזה כאילו שאני בכלל לא כאן.
בפעמים הקטנטנות שאתם כן קולטים משהו, כשלוקח לי הרבה זמן לאזור כוחות בשביל לקום, ואתם מבחינים לשבריר שניה שאולי אני לא עומדת זקוף כמו כולם, איך אתם פאקינג מסתפקים בהסברים העלובים שאני נותנת? "אני עייפה", "אני במחזור", "אתם מדמיינים", "הכל בסדר (:".

הלוואי והייתי חשובה מספיק בשביל שתשימו לב.

איך אתם קוראים לעצמכם חברים שלי?