אתם מכירים את זה שאתם רואים האנטומיה של גריי, ואז רוצים להיות מנתחים? 
ורואים בונז, ורוצים את התפקיד הזה שלה שאף פעם לא הצלחתם לזכור איך קוראים לו?
וקוראים אשמת הכוכבים ורוצים להיות הייזל, או גאס, או הסופר ההולנדי..
רואים האוס ורוצים להיות הוא. רוצים להיות 13.
רואים מרקו וחושבים "וואו הלוואי וגם אני הייתי ילד כזה שמטייל בכל העולם".
קוראים ספר, רואים סדרה או סרט, ופשוט רוצים להיות הדמות הזאת, אוהבים אותה ומזדהים איתה ובמקום כלשהו בלב מקווים להיות היא יום אחד.. מכירים את זה..?
ולמרות המשברים של הדמות, והבכי, והכאב הנפשי והפיזי והכל, זה מתבטל לעומת כל הקסם..
כשאני מתחברת למשהו, אני כל כך אוהבת כל דמות. אוהבת ומתחברת ורוצה להיות שם. אוהבת לפחות פן אחד בחייה ו"הלוואי ואני". לפעמים אני שוכחת את המשברים. לפעמים אני פשוט מסתמכת על זה שהם יפתרו, כי זה ההוקוס פוקוס שלהם וגם אני רוצה כזה. 
ופתאום אני נזכרת שלא תמיד זה נפתר לטובה, לפעמים זה לא מסתדר אבל הם 'מתמודדים' אז נוצרת אשליית פתרון.
ואז מחלחלת ההבנה שכל אחד מאיתנו בעצם הדמות הזאת. השוני הוא שאנחנו פחות מוקצנים, פחות מוחצנים, ודברים קורים קצת יותר לאט.
אבל לכולנו יש את הפן הזה בחיים שהוא זוהר ויש מי שיגיד "הלוואי והייתי הוא", ולכולנו בסוף המשברים נפתרים. לטובה או לרעה. ההתמודדות היא שונה אצל כל אחד ואורכת יותר זמן אבל היא מתרחשת. איכשהו היא מתקיימת.
אני חושבת שכולנו צריכים למצוא את החלק הזוהר שלנו ולהדגיש לעצמנו אותו ככה שנרגיש שגם אנחנו יכולים להיות הדמות ההיא.
נראה לי שאני אלך עכשיו ליצור לי איזה סיפור שבו אני הגיבורה ויש לי את כוח-העל הזוהר שלי. 

חג שמח לכולם


אה כן, היה לי יומולדת אתמול.
כל עוד אני לא חושבת על כל מזדיין ו/או מזדיינת שהיה צריך להגיד לי מזל טוב ולא אמר, הכל סבבה.

אני לאט לאט חוזרת אל האומנות ואני אוהבת את זה.
תקופה ארוכה הייתי בנתק רגשי כמעט מכל יצירה אומנותית שהיא, ועכשיו אני מקבלת לאט לאט את עצמי שוב. זה נחמד.