אני סתם ילדה שמחפשת צומי. תמיד בודקת את כולם "אתם שמים לב אליי? אתם מכירים אותי?". הם נכשלים, כמובן.
אבל האם נתתי להם הזדמנות להצליח? האם נתתי להם את הכלים? אני מצפה שיחפשו את הכלים, שידעו באיזה כלים מדובר בכלל ואיך להשתמש בהם, בלי כל רמז. (מנסה להכניס לעצמי קצת היגיון אבל עדיין ממשיכה - הם אמורים ללמוד אותי לבד. זה הכל הם צריכים. לא אני. הם אמורים לדעת, ואמורים להכיר. אני לא אמורה לצעוק לעזרה, הם צריכים לשמוע גם את הלחישות שלי. אני בטוח לוחשת משהו.)
אני מצפה לחיים בסדרת טלויזיה, אני רוצה כל כך שהמערכת יחסים שלי עם העולם תעבוד כמו שם (ככה זה אצל כולם, לא?). היא לא, ואני לא יודעת איך לגרום לה להיות כזאת.