TOO COOL TO CARE

פעם הייתי בן אדם שקט, נעים ושלו. היום אני כלבה פסיכופתית שאחרי שלושה שוטים של טובי היא כמו מפלצת מזדיינת ואלוהים, היא רעבה לנקמה. 

כשאני רגועה וסאחית, כיף להיות לידי. אני שנונה ומצחיקה, מחייכת לעוברי אורח וחברותית גם לאנשים שאינני מכירה היטב. מספרת הלצות, מפיגה לחץ בהמון שמחה ואהבה. וכשאני שותה אני נהנת נרקומנית של תשומת לב ומגע. מתגבר בתוכי מן צורך משונה בהעלאת אגו. וזה עוד בסדר. זה עוד יום טוב שלי אחרי ששתיתי טובי. 

כדי להרגע בלילות כאלה, כל מה שאני צריכה זה להתחכך בכמה בחורים ואני בסדר גמור. אני אמשיך לחייך ואעבור בין בחור לבחור, ארקוד עליהם בפתיינות תמוהה. 

אבל כשהוא שם, או ההוא השני, אז מישהו חייב להרחיק ממני את הטובי. בבקשה. 

אני כמו סערת הוריקן משתוללת, וכולם נפגעים. בהתחלה זה יראה שגרתי. אני אתעלם מקיומם בהפגנתיות שמתאימה לכוסיות עם מכנסיים קצרים ואני בטח אהיה עם שמלה והשיער שלי פרוע מדי, אבל הטובי יגרום לי להרגיש כאילו אני מסוגלת להיות כוסית לערב אחד. ואז באמצע המסיבה, אחרי עוד כמה שוטים של טובי, כי לראות אותם במסיבה הזאת, כי לראות אותם בכללי פשוט יהיה יותר מדי עבורי אז אני אשתה ואשתה למרות שזה לא באמת טעים ולמרות תחושת הבחילה שמעיקה עליי. ואז אני אתפוס אחד מהם, וזה לא באמת משנה מי. ואני אצעק עליו קצת, בלי סיבה, עד שיענה לי משהו מטומטם וזאת תהפוך להיות הסיבה לריב. ואז אני אצעק עליו עוד הרבה, ואסיים בלהתחנן שילך הביתה כי אני לא מסוגלת לראות אותו יותר. והוא ילך, כי אני שיכורה וכי צעקתי עליו וכי במילא שנינו יודעים שהם לא שייכים למסיבה הזאת. לא כמוני. 

מסיבות זה המקום הטבעי שלי. זה הבית שלי.זאת אני. זאת התרבות שלי.  יחד עם הרעידות האדמה מהרמקולים, והאנשים שמקיאים או מזדיינים בשיחים. מהאנשים שגונבים חצי בקבוק וודקה סמירנוף ומחביאים. עם האנשים שלמרות שהם יודעים שהטובי עושה להם רק רע, הם חייבים טובי, כי המציאות בלי טובי יותר עכורה מכל דבר אחר. 

אני חושבת שיש לי בעיה. 

ברגע שהיא נכנסה לא הייתי מסוגל להסיט את עיניי ממנה. לא הייתי מיוחד, כל המסיבה הזיזה את הראש בתנועה חדה, מביטים בה. אולי זה היה אפקט האיחור האופנתי, אולי זה כי בדיוק היה מעבר בין השירים. אולי זאת פשוט הייתה היא.

השיער הכהה שלה היה פזור, ואילו הקצוות שבדרך כלל הסתירו את פניה היו שזורות בשתי צמות מסביב לראשה. עיניה, נקיות מאיפור זהרו בגוון המיוחד שלהן, הירוק צהבהב משונה. בדרך כלל לא הייתי מצליח לאמוד את הצבע שלהן מרחוק, אבל הערב, מיקי זהרה. הלחיים שלה, האף שלה, הכול היה אדום. היא הייתה צלויה, שרופה ואדומה לחלוטין. השפתיים שלה היו צבועות באדום בוהק, והשיניים שלה נצצו בתוך החיוך המבויש שלה. היא לבשה שמלה צמודה מאד, מחמיאה מאד, נדיבה מאד. שמלת גופייה דקה, שנתנה הצצה נאה אל הכתפיים הצרות שלה, אל המחשוף הנעים. השמלה התקמרה סביב גופה, מדגישה את כל מה שצריך.

כשעיניה פגשו בשלי, נדמה היה כי עבר רטט בקהל. המבט שלה ערער אותי, חזק וטעון. עיניה הבוהקות הסתכלו הישר אליי, והיא לא חייכה הפעם. היא פסעה באיטיות, והאנשים מפנים את דרכה, חוזרים אט אט לריקוד הארור שלהם. אבל היא לא נדחקה בינהם, היא הלכה באלגנטיות, באיטיות מכאיבה ומדכאת. ראיתי את החזה שלה עולה בעודה נושמת, יכולתי לשמוע בראשי את המלמולים הבלתי פוסקים שעברו בראשה.

היא נעצרה מולי, קרובה כל כך שיכולתי להרכין את הראש ולפגוש בשפתיה העבות. בלעתי רוק בקושי רב. היא נגעה לרגע באפה, כאילו מנסה לסלק ממנו את הנמשים. עיניה, מביטות בי מלמטה. שני גושים מלאים בצהוב וירוק, מתערבלים יחד לתערובת מתעתעת. היא פתחה את פיה קלות, ולרגע קצר באמת האמנתי שהיא תאמר לי דבר מה. אבל פיה נשאר פעור, שפתיה האדומות קמורות, לשונה מלחלחת.

"נשרפת," אמרתי ונגעתי בזרוע האדמדמה.

שנינו עצרנו את הנשימה לדקה שנדמתה נצחית.

"נכון." אמרה והתרחקה מעט ממני, יחד עם המוזיקה, בסיבוב. כמעט כמו בריקוד. אבל זה היה מחושב מדי מכדי שייחשב כתנועה ספונטנית בערב של מסיבה. היא חייכה אלי, עיניה נוצצות. לא הייתי מסוגל להפסיק לבהות בהן. הן היו כל כך יפות. היא הייתה כל כך יפה.

היא הרימה את ידיה אל על, מניעה את האגן קלות עם הקצב. היא עצמה את עיניה, מרגישה את המוזיקה בוערת בה כפי שהתשוקה בערה בי. בעצמותיי. נאלצתי לבלוע את הרוק שוב, בעודה קרבה אליי. היא הניחה יד רכה וזהירה על העורף שלי ומשכה את ראשי מטה, הבל נשימתה חמים על אוזני. "למה אתה לא רוקד?"

"למה שארקוד?"

"זאת מסיבה," אמרה והסתובבה עם גבי אליי. היא נצמדה אל גופי, והרגשתי את הלהט שפקע ממנה. האוויר היה קר, והיא רתחה. היא התכופפה מעט, מקמרת את עצמה על מנת להרגיש אותי. להתאים את מידותנו.

סובבתי אותה אליי בחדות, היא פלטה אנקה. הידיים שלי כלאו אותה בחיבוק כוחני. "לא כולם עסוקים בלהביט בך," עניתי שקר כלשהו.

"אני לא מוצג בגן חיות," אמרה.

היא צריכה להיות מוצג במוזיאון.

"אז תפסיקי להתנהג כמו כלבה," אמרתי ועיניה נבלו. היא השפילה את ראשה וניסתה להסתובב, ללכת ממני אך לא אפשרתי בעדה.

היא גנחה וניסתה להתנועע. "מה אתה רוצה גיא?"

אותך.

"את גורמת לכולם להסתכל."

"אז?" שאלה בכעס, והיא עוד פעם הסתכלה עליי עם העיניים האלו. "אולי תפסיק לפחד פעם אחת."

שיחררתי את האחיזה שלי, אבל ידיי עדיין היו מקובעות על אגנה. "אני לא עושה דברים כאלה."

"מה זה כאלה?" היא ענתה ברעד. "אותי? אין לך בעיה לעשות איתי בדרך כלל. במיטה שלך, במיטה שלי. בחדרי חדרים." מילותיה חדות כמו נעצים, והיא נעצה אותם אחד אחד בליבי.

"די,"

"לא, גיא." היא אמרה ולקחה צעד אחורה. תפסתי בידה. "לא," היא נדה בראשה, "אני לא מוכנה שתסתיר אותי."

"-"

"אתה כן מסתיר אותי." היא אמרה בלי לאפשר לי להגיב, קימצתי את אגרופי. "כי אם לא היית, לא היה לך אכפת לרקוד איתי, להתנשק איתי." היא נדה בראשה שוב, "אני צריכה להפסיק לקוות ממך ליותר-"

"את צריכה להפסיק להתלבש ככה." פלטתי פתאום.

היא שתקה. עיניה על שלי, צרות ובוחנות. שפתיה מכווצות באי רצון, ובכל זאת הסקס נוטף ממנה בכמויות מסחריות. היא הייתה מדהימה, והיא הייתה כולה שלי. כל שהייתי צריך לעשות זה להושיט יד ולקחת. לקטוף את הפרח המוגן היפייפה.

"אתה חצוף. אין לך זכות להעביר עליי ביקורת."

"אין לי זכות להיות איתך מיקי," קיוויתי שאני נשמע פחות נואש משהרגשתי. הצורך להיות איתה כמעט גבר עליי.

היא נאנחה והלכה. היא פשוט הסתובבה והלכה.

"סליחה," לחשתי אבל לא היה לי על מה להתנצל. לא בפניה לפחות.

היא לא החבר הכי טוב שלי. לא בה בגדתי עם החברה שלו.