TOO COOL TO CARE

החיים שלי לא נגמרים. כבר עשו בעבר, אני ממשיכה לחזור על המוטו, הרבה עשו את זה. אני לא הראשונה וגם לא האחרונה. אני נורמאלית. אין שום דבר יוצא דופן בי. אני מסוגלת להתקדם. אני מסוגלת לנשום.

אני חייבת לנשום.

אני משתדלת, באמת. אני מנסה לגרום לדברים להיות בסדר, אבל מסתבר שלחייך ולכסות את הבעיה בשכבה של מתיקות מעושה, משאיר רק חלל ריק ומסוכן במיוחד בקרבייך.

זה מרגיש כאילו אני מתמודדת עם הכול וכלום בו זמנית. כמה שאני משתוקקת לפרוק את העול הזה בפני מישהו. בפני כל אחד, חבר, מאהב, בן משפחה, מכר, זר אקראי ברחוב. פסיכולוג. אולי באמת זה מה שאני צריכה. לשלם לאדם עם תואר מפואר ויומרני 400 ₪ לשלושת רבע שעה,כדי שיקשיב ויהנהן בסוף המפגש יגיש לי קבלה גדולה ומרשם לכדורים, אולי הפנייה לאשפוז. זה באמת הדבר האחרון שאני צריכה, לשכב בחדר לבן וחלול, עם מיטה מלאת חלודה וכותנת מעומלנת בצבע אפור עכבר, להרגיש סהרורית, למרות שאני ישנה מצוין.

מעולם לא ראיתי את עצמי כאחת שצריכה לדבר עם מישהו. בטח, לפרוק, זה כולם צריכים. לכולנו יש החבר הזה שאיתו הכי כיף לשפוך את הלב, אבל לעשות ברגע שהבנאדם שלך אומר לך שאתה צריך עזרה מקצועית? מה זה אומר לגבייך ולגביי החברות? האם הגעת למכסת התלונות והבכי שהחבר מסוגל להכיל? או שפשוט כבר אין תשובות, כי העניין גדול עליו. אני גדולה עליו.

העצה הזאת לא ניתנה בקלות, לא בפזיזות. לא בציניות או סרקסטיות אכזרית. היא נתנה כמתנה קוסמית כנה, היא ניתנה מאמונה שזה באמת הפיתרון.

אבל אני חזקה, אני לא מהווה סכנה לעצמי. כל מה שיש לי, זה מחשבות, והרבה מהן, אבל נשארות כגדר מחשבות, וזה לא קל, אבל אני חזקה.

פסיכולוג לא ישנה דבר. נטייה אובדנית זה חלק קשה ומסובך, אבל חלק בלתי נפרד מהישות שלי. אני לא אהיה שלמה בלי האובדניות הזו שלי. ולמען האמת, אני לא בטוחה שהייתי רוצה להפסיק אותה. במידה מסוימת, היא מעניקה לי נחמה כזו או אחרת, נחמה שאני מסוגלת להתגבר על הקשיים והפאקים שלי, ולהמשיך ללכת בדרך הישר. או לפחות לא בדרך הממש עקומה.

אני חוששת שהדבר ממנו אני מפחדת ביותר, הוא האיבוד העצמי שלי. אף על פי הבלבול הקלישאתי שלי, לא הייתי רוצה להשתנות כי הרי, אחרי הכול, אם אאבד את הצד האובדני שלי, מה יישאר בסך הכול? בחורה צינית ללא סיבה, עם חיוך מעושה ומתקתק, וכמה בדיחות שעברו את זמנם. לפחות עכשיו יש לי תירוץ להסביר את ההתנהגות העליזה שלי, כי אני בעצם מסתירה הרבה כאב מאחורי מסכה מאובזרת ונוצצת בגווני הקשת.

פסיכולוג יוציא את הדמיון המשגע שלי, יפרק את המוח שלי לחתיכות ויחבר אותו כמו רופא על שולחן הניתוחים, הוא יראה אותי במצב רגיש וכואב, עם עיניים דומעות שלא מסוגלות לראות מאחורי מסך הזיגוג.

ואחרי הכול, התחושות שלי נורמאליות לחלוטין, נכון? אני כמו כל מתבגר אחר בגילי. מרגישה קצת אבודה, קצת כועסת, קצת שמחה, הכול מין מערבולת כזאת, אבל בסוף כולנו יוצאים ממנה בשלום.

אני לא צריכה פסיכולוג שיחזיק לי את היד, ויהנהן ויקשיב ויעמיד פנים שמזיז לו. אני לא צריכה כתף להישען עליה, או מישהו שילטף לי את השיער וילחש שהכול יהיה בסדר. אולי כי אני יודעת בעצם, שכלום לא יהפוך את זה לבסדר, ואולי כי אני יודעת שהבן אדם היחיד שאני מסוגלת להאמין לו, זאת אני.

וזה כנראה יותר טוב מכלום. 

בכול מקרה, יש לי מקלדת, ובלוג נאמן, בלי תגובות, שמרגיש יותר כמו יומן פומבי, אבל בכול זאת מוריד את המשקל מגבי במשך היום. דבר אחד לחשוב עליו. לפחות אני יודעת ככה, שאולי אין אף אחד שמקשיב, אבל לפחות יש מישהו שקורא.