לאחרונה הכאב מגיע ממקומות בלתי צפויים. אנשים שסמכתי עליהם יותר מדי, והפקדתי בידהם את כל הסודות הגדולים שלי, הפחדים העמוקים שלי, את הדברים שחששתי לגלות לאחרים. כנראה שאני פשוט לא יודעת לבחור את החברים שלי. אני נותנת אמון בקלות מדי? באמת? אבסורד.
מי ידע שזה המכשול הבא שלי? התמודדות עם חברות בוגדניות.
נדמה כי החיים שלי מזכירים יותר טננבלה אנגרטנאית מאשר תקופה נקייה ונעימה של גיל ההתבגרות. אומרים כי שנות התיכון, הן השנים הכי יפות. וזה גורם לי לתהות, האם זאת נקודת השיא בחיי? האם אזכור את התקופה הזאת, ויעלה בי גל מתוק מריר של געגוע?
האם יתכן שהגעתי לשיא שלי בגיל 16?
אני יודעת שזה לא נכון, וזאת גם לא הרמיזה שנאמרת במשפט הכל כך נדוש הזה על שנות הנעורים. אבל השאלה ממשיכה לרחף מעל ראשי וקשה לי להפסיק לתהות. כי כזאת אני, אני מסוג האנשים שתמיד תוהים וחושבים וטוחנים את הספקות שמרכסמות את ליבם עד שלא נותר דבר מאשר הרס עצמי.
הדרמטיות תוקפת אותי שוב, אני מתנצלת קוראי בלוגי היקר.
זה נשמע יהיר אבל אני באמת מאמינה שנועמדתי לגדולות, או לפחות למשהו יותר גדול ממה שמתרחש כרגע בחיי העוגמים. נקודת האור שלי בשבוע האחרון הייתה קניית מכונית אדומה נוצצת. וזה חומרי ומבאס.
הלוואי שיכולתי לומר שדיברתי וניקיתי את היחסים עם מי שהייתה החברה הכי טובה שלי, אבל זה לא קרה. וניסיתי קצת, בערך. אבל בשלב מסוים התייאשתי מהתחרותיות שסובבת סביב תשומת ליבה ופשוט נתתי לעצמי לדעוך.
היא יודעת הכול עליי. השבוע הודתי לראשונה שגואה בי לפעמים קנאה בדרך שבה שני הבנים שהיו איתי, מקרקרים ללא הרף סביבה עכשיו. ואז הגילוי המפתיעה ומהכאיב ביותר, היא התנשקה איתו.
עם הפאקינג אחד.
ובכנות אני אומרת שזה לא מה שהכי כואב. כואב לי, שורף לי, מעצבן ומרגיז אותי שאני רצה ובוכה לה על כל השברים בחיי (בין אם זה בנים או בנים עם זה "היי מתחשק לי לחתוך וורידים") היא לא מסוגלת לפנות אליי ולספר לי על ליבה. היא עדיין לא סיפרה. אני שמעתי את זה ממישהי אחרת!
תחושת הבגידה עולה בי ומציפה אותי. גם... גם כי זה הוא וכי זאת היא והיא אמורה להיות החברה הכי טובה שלי. אבל גם כי היא לא סיפרה לי, מה היא חושבת שאני לא אצליח להתמודד עם זה? גם אם היא הייתה מחליטה להתחתן איתו הייתי שמחה בשבילה. הרי זאת הנשיקה הראשונה שלה.
חשבתי שהיא תרצה לספר לי.
טעיתי.
אני לא יודעת בדיוק מהי הסיבה המדויקת שהיא לא מספרת (משתדלת לא לפגוע בי, מנסה לשמור על דיסקרטיות) אבל בכל זאת אני לא מצליחה להפסיק להרגיש מרומה.
לתת את כל כולי לחברות המזדיינת הזאת ולקבל קקה בפרצוף.
עוד יומיים ואני על מטוס לדרום אמריקה ולמחנה קיץ של שבועיים. אולי שם אני אוכל למצוא נחמה בדמות בחור גבוה ולטיני שיגאל אותי מכל הטראומות בנים שלי. אולי אמצא שם חברות חזקה וכנה אם מישהו שלא תסתיר ממני דברים. אולי לא אמצא שם כלום ואחזור הביתה רק עם בגדים וזיכרונות מעורפלים של צליית מרשמלו על מדורה.
מה שבטוח, אני זקוקה נאושות לניקוי הראש הזה מהמציאות הבועטת והרותחת של מדינת ישראל.
אני משתגעת כאן.
כינוי:
WonderLand Girl
בבלוג זה
בכל הבלוגים
