TOO COOL TO CARE

הלוואי שחג האהבה לא היה קיים. כי עכשיו הוא קרוב במידה מלחיצה למדי, ובפעם הראשונה בחיי, אני מרגישה שאני קרובה למערכת יחסים אנטימית. למען האמת, אם הוא לא היה מעלה את הנושא לא הייתי מרגישה ככה, בכלל לא, אבל מכיוון שהוא דיבר על זה ופתח את ליבו בפני אני מרגישה כאילו אולי יש ציפיות מסוימות שאני לא מסוגלת להתכחש אליהן. 

אני קצת ארחיב. 

ישנו את הבחור מהפוסט הזה, נסמן אותו בשם האופנוען, משום העובדה הפשוטה שהוא כזה. הוא פגע בי מאד, מעולם לא נפגעתי ממישהו כמו שהוא הצליח לפגוע בי. לאחרונה השלמנו, והוא התנצל. והודה שאמר זאת בפרץ הרגע, הוא לא חושב שאני זונה. הוא מחבב אותי מאד. דיברנו במשך שעתיים ארוכות, בהשפעת וודקה התנשקנו. כאילו כלום לא קרה בנינו, כאילו הוא לא פגע בי. 

ובאמת כשהייתי איתו, לא הרגשתי פגועה יותר. הצלחתי להדחיק את כל מה שקרה בנינו ולהתרכז בשפתיים שלו, בבעירה שלי בתחתונים. 

כעבור יומיים קצרים, שבהם לא חשבתי על העניין יותר מדי (פיתחתי לעצמי דפוס די מגעיל של אי צפייה לדבר עם הבחור אחרי שביליתי איתו ערב) הוא פתח בשיחה. 

האופנוען מכיר אותי. הוא יודע מה אני מחפשת ומה אני רוצה, היו לנו יותר מדי שיחות על הנושא הזה. אני גם יודעת מה הוא רוצה, לפחות מה הוא מתיימר לרצות.

בכל אופן, הוא אמר לי את המילים שלא חשבתי שאף אחד יגיד לי אי פעם. 

אני רוצה להיות האחד שתוכלי לסמוך עליו. 

זעתי במקומי. הרגשתי את ליבי מפספס יותר מדי פעימות.

אתם, קוראים חביבים, לא יכולים להבין מה המילים הללו מסמלות עבורי. כל פעם כשאני בחור ואני נשאלת על אהבה ויחסים אני מגדירה את מערכת היחסים האולטימטיבית עבורי ככה: מישהו שאני אוכל לדבר ולהנות איתו, מישהו שאני אוכל לסמוך עליו. 

ועכשיו ט"ו באב, ואני כולי מסופקת בקשר לחיי האהבה שעד כה היו רדומים למדי. הייתי בטוחה שעם בוא החופש תבוא רגיעה מסוימת בעולמי, אבל פעם נוספת אני מגלה כי טעיתי טעות מרה. שום דבר לא נרגע, אבל לפחות אני לא חותכת.