TOO COOL TO CARE

אף על פי היותי קולנועית לשעבר, ראיתי את הסרט המקסים למדי כשהארי פגש את סאלי רק היום. נשארתי עם טעם של עוד, לא עוד בסיפור המאוס של השניים, אלא בשאלה הגדולה שבה עוסק הסרט: האם גבר ואישה יכולים להיות חברים טובים?

אין לי אפילו צורך להביט הרבה אחורה בחיי כדי לראות האם חברויות נהרסו בגלל הנושא הזה. רק השבוע חזר לחיי נער חכם ושנון. הסיבה לריחוק: הוא התחיל איתי. ואני לא בדיוק דיחיתי אותו ולא בדיוק נתתי לו כל סימן לגבי תחושותיי.

העניין הוא כזה איתנו הנשים, או בעצם אני אדבר על עצמי בלבד, אנחנו לא יודעות תמיד מה אנחנו רוצות אבל אנחנו בטוחות לחלוטין מה אנחנו לא רוצות. 

אני לא מסוגלת לראות את עצמי עם מישהו שאני לא נמשכת אליו. ונכון, הוא כזה חכם ומקסים ומצחיק ומדהים ומושלם, והוא נראה הרבה יותר טוב מפעם מאז שהוא הולך למכון, אבל אני לא מוצאת אותו מושך! אני לא יכולה לדמיין אותנו מתנשקים. הוא פשוט לא עושה לי את זה. 

סיום השיחה האחרונה שלנו: 

הכדור במגרש שלך ומנסיונות קודמים, את מעדיפה לפנצ'ר אותו במקום להמשיך לשחק. 

כמו שציינתי, הוא יודע את דרכו עם מילים. ובכל זאת, אני לא מרגישה את זה. ואני לא רוצה לאבד אותו כידיד כי כיף לי לדבר איתו, כשאני מדברת איתו אני מרגישה כמו אני הישנה. חכמה יותר, מעורכת יותר. הוא אוהב את העובדה שאני קוראת ספרים, הוא חושב שאני יצרתית ויפה. הוא מחבב אותי בגלל מי שאני באמת, ואני לא יכולה לומר שיש הרבה כאלה בסביבתי. 

ברגע שאחד מהחברים מוצא את השני מושך, או פשוט מחבב אותו על יתר המידה, היחסים באמת ובתמים מכוונים לסיום? המחשבה הזאת קצת מפחידה אותי כי אני נמשכת פחות או יותר לכל החברים שלי כיום. הידיד הכי טוב שלי הוא אחד האנשים הכי מושכים שאני מכירה. אה כן, אני מדברת על האחד. השלמנו. 

אני משתדלת לשים את הרגשות שלי בצד כשאני איתו, ולפעמים זה מצליח. פעמים אחרות, פחות. למשל אתמול הוא היה אצלי בלילה (בחופש הוא מגיע לגיחות קצרות אליי הביתה בשעות לא מכובדות בכלל) והייתי נורא עייפה. רציתי שהוא ילך כדי שאוכל לישון והוא חיכה שאיזה חבר שמיניסט שלו יתפנה לבוא לאסוף אותו. היינו על המיטה שלי, מכורבלים בנעימות אינסופית בשמיכה חמימה כנגד המזגן. התקפלתי בתוך עצמי, והכתף שלו שימשה אותי ככרית. העיניים שלי נעצמו כשהוא שיחק לי בשיער, כשהוא נגע בי באיטיות באגן ובבטן. בהתחלה לא הרגשתי שזה היה מיני במיוחד, עד שנזכרתי שהכול איתו מיני. כי זה הוא. כי זאת אני. אחרי עשרים דקות הוא הלך, התחיל להתקדם לחבר שלו. 

אני מניחה שזה היה מוזר גם עבורו. סיכמנו בנינו עשרות פעמים שזה נגמר. כלומר, בכנות אני שמתי את הטון ביחסים החדשים שלנו. הוא מאד... בוטה, האחד. והוא מרבה בהערות עוקצניות שחבויות בהן מחמאות, וכל פעם שהוא מחמיא לי בזמן האחרון אני קוטלת אותו. אני לא רוצה להמשך אליו, כי הוא לא טוב לי. אבל זה בלתי נמנע. 

הייתי עכשיו במחנה קיץ בחו"ל, שבועיים של כיף טהור. הייתי מוקפת אנשים מדהימים ובינהם מיגל. מיגל היה מספרד, בחור נאה למדי עם חיוך כובש. היה לו מבטא כבד ואישיות מקסימה. הייתי מיודדת איתו, ומפלרטטת איתו בצחוק. הבחור המסכן כנראה לקח אותי ברצינות, ובבגרות יוצאת מן הכלל של ילד בגן, הוא דיבר עם אנשים שהעבירו לי את המסר. התכוונתי להתעלם ולהמשיך ביחסינו כרגיל, אלא שביום האחרון כתבנו כל המחנה אחד לשני מכתבים, ומיגליטו לא פספס את ההזדמנות. הוא כתב לי שהוא התאהב בי מעט (קצת דרמה קווין). אני לא בטוחה שאני יודעת למה הוא ציפה. זה היה סוף המחנה והוא עזב באותו היום בחזרה למולדתו. בכל מקרה, נשארתי כמה ימים אחרי המחנה. היו עוד אנשים שנשארו ואירגנו מסיבה הכוללת שתייה חריפה. בינהם היה לוקאס, אשר היה מספרד וגם חברו הכי טוב של מיגל. כיאה לי השתכרתי מספיק כדי לשכוח ממיגל ולהתרכז רק בלוקאס ובעיניים החומות היפות שלו. 

מיותר לציין שסיימנו את הערב יחד בשירותים. מלוכלך מצידי. 

אבל בתכלס, מלוכלך יותר מצידו. 

אני חושבת שהסיבה שחברויות בין המינים נהרסות עקב משיכה ועומס רגשות במערכת, הן כי אף אחד לא יודע איך להסתדר עם הדברים האלה ברגע שכל הקלפים חשופים. הרי זה לא שאתה פשוט יכול לקחת את הרגשות שלך חזרה, אי אפשר לחזור אחורה לתקופה ששניכם חייכתם אחד לשני ולא חשבתם בכלל על איך השפתיים שלו נראות כשהוא מחייך. על כמה נעימות ורכות הן עלולות להיות. כמה קל יהיה להיבלע בהן. 

אני יכולה לומר על עצמי בקלות שאני לא מצליחה להתמודד עם המידע הזה היטב. אני בדרך זוחלת חזרה לקונכייה שלי ומחכה מספיק זמן כדי שכל העניין ישכח. ובדרך כלל זה מספיק. בפעמים אחרות, החברות פשוט נקטעת. וזהו. וזה באמת חבל, אבל כמו שאמרו לפניי: 

כאחת שחוותה על בשרה דחייה ממישהו שאהבה זמן רב, אני אומרת מהלב שזה לא נעים. והוא ביקש שזה לא יפריע לחברות שלנו, אבל כל העניין הזה העיב כל כך על מערכת היחסים שלנו שידעתי שזה לא אפשרי שנחזור להיות אותו הדבר. אי פעם. 

ברגע שמדברים על אהבה, על משיכה, החברות נופלת לטימיון. זה קשה לשני הצדדים, לדחוי ולדוחה. אני הייתי בשני הצדדים של המטבע וזה באמת לא פשוט. 

אוקיי אני מתחרטת על הפסקה הקודמת. הרי אני והאחד התנשקנו, ודיברנו על אהבה ועל משיכה (ליתר דיוק דיברנו על היכולת שלנו לאהוב אחד את השני בקלות אבל נוכח המצב לא נעשה זאת אז זה קרוב לאהבה איכשהו) ואנחנו עכשיו בסדר גמור. הוא אפילו חזר להתקשר להציק לי כל יום. 

BACK TO NORMAL

אני חושבת שאני מסכימה עם מסקנת הסרט. גבר ואישה לא יכולים להיות חברים אחד של השני בלי שאחד מהם, בשלב מסוים, יימשך לשני. זה יכול להיות למשך רגע מנומנם אחד, זה יכול לגזול שנה שלמה שבו את תשתוקק אליו בסתר. בסופו של דבר, אחד מהשניים יקרו: תהיו ביחד או לא. ואם כן תהיו ביחד, אני מאמינה שבסוף תפרדו, כי זה סופו של כל תעלול. אף מערכת יחסים לא נמשכת לנצח. ואם לא תהיו ביחד, זה כבר תלוי בכם, או בעצם בו. כי אם רוצים לחזור לשגרה, זה לא יהיה קל וזה ידרוש הרבה עבודה אבל זה אפשרי.

אני והאחד מוכחים את זה. או לפחות מנסים.