berries

ריצוי ריצוי ועוד ריצוי ללא הרף, שגורם להכל להסתבך. אני מחייכת כשאני מספרת על סבלי לשם ריצוי, והמקשיב מסכים שהכל טוב ומעודד ואומר כמה מצבי נפלא, לשם ריצוי. לבסוף, אנחנו חיים לשם ריצוי, תקועים עם העצב שלשם ריצוי לא באמת השתחרר.

ובסך הכל, מה גורם לנו לרצון המעיק, האין סופי, לרצות? מה לוחש באוזננו ללא הרף שאין די באמת כפי שהיא, ללא הקצנות וללא החלקות? מה גורם לנו לחשוב שקיומנו בלבד כאנשים טובים ואמיתיים, לא ייגרום לטוב יותר גם לסביבה?

את הדרמות האמיתיות אנו משתיקים עמוק בליבנו, ומכל סיפור חסר משמעות מפתחים דרמה, בכדי שישארו סיפורים מרתקים. ולא די בכאב הגדול, בשמחה המרה, בדמעות האושר, של חיינו הם?