החיים שלי בבועה....

שנה עברה, שנה!!! סיומם של שנתיים וחצי של קשר ראשון. הכרתי אותו ביומולדת של ג' כשהחלטנו ברוב מקוריות לעשות לה קומזיץ הפתעה בים, הסתדרתי איתו די מהר, כי כמו שאמרו לי אני מאלה שמסתדרים. נותרנו די מהר לבד, ולא מרצון, פשוט כולם באו בזוגות... שלושה ימים אחרי אני מקבלת טלפון מט', הוא מה זה התלהב ממני, אוי סוף סוף מישהו מתלהב ממני.. (כן כן רגשות נחיתות). התחלנו לצאת, הוא לקח אותי פגישה ראשונה לים וישבנו ודיברנו עד לפנות בוקר, היה כיף, התנשקנו- הנשיקה הראשונה שלי... (כבר אמרתי פעם שאני עושה דברים לאט). כבר אז החלו ניצנים של אי בהירות בקשר למה שאני מרגישה, יותר מדי עצבים שעברו אליי, אבל אני, פחדנית שכמותי, פחדתי לאבד את הבנאדם היחיד שרצה אותי. ארבעה חודשים אחרי אני נוסעת לחו"ל, אחרי ריבים ותחנונים מצידו שאני אשאר. אבל עדיין לא מוכנה לבטל את התכניות שהיו לי ולמ' במשך 4 שנים!!! אז קיצרתי תטיול, משנה לארבעה חודשים... עדיין לא מצא חן בעיניו, אמרתי לו שאני לא הולכת לבטל תטיול ואם הוא רוצה הוא מוזמן ללכת, הוא לא הלך אבל במשך הטיול הוא עשה לי גהנום,כל יום טלפונים וצעקות ובכי. חזרתי, בדיוק אותו דבר כמו שנסעתי, רק מתגוננת יותר, הוא התחיל לשנוא תחברות שלי, בעיקר את מ' שלטענתו היא זו שגרמה לי לסוע. העברתי הלאה.... אני בדרך לעבודה... כבר כמעט שנה עברה מאז תחילת הקשר שלנו ואז טלפון... בלי שום קשר, " תקשיבי רק רציתי להגיד לך שאני מעשן", שנה שאני חיה חושבת שאני מכירה בנאדם ומגלה שלא, וזה לא שהנושא לא עלה, דיברנו על זה ובמצח נחושה הוא שיקר לי בפנים.

היו בכי, תחנונים מצידו הבטחות ונתתי לו עוד צ'אנס, שנה אחרי אני מגלה שהוא ממשיך לשקר. ומצאתי כבר שהוא שיקר בעוד דברים...  

אני מפחדת, מפחדת להשאר לבד לתמיד.

הגענו לפשרה, רק אם חברים ולא תמיד, החזקנו ככה שנתיים וחצי, שנתיים וחצי של פיקפוקים, ריבים תמידיים והבטחות מצידו שהנה הנה אני כבר בסוף, ושאת צריכה להחזיק מעמד עוד קצת... והוא מצידו נהנה, נהנה מתמיכה נפשית, אני הייתי המרגיעה שלו, זאת שהוא רצה ממנה כל הזמן ילדים... ואני, סלחנית ותרנית, משקיעה... הוא התיש אותי נפשית, כבר לא הייתי בחורה שמחה כמו פעם, במיוחד כשההורים שלי עוד היו לצידו (פולנים)...

שנתיים וחצי פחות חודש בדיוק, המצב חודש לפני היה מצוין יחסית, היה לנו כיף יחד, פחות ריבים.. התחלתי ללמוד, עבדתי... קבענו להפגש, אני עייפה, ואז הוא מתחיל שוב... ואז הוא רוצה פסק זמן, של חודש. ואני, אני יודעת שזה כבר הסוף, למרות שהוא מנסה לעודד אותי שלא, אני בוכה, אבל מרגישה באיזשהו מקום הקלה.

שבוע אחרי הוא מתקשר, אני רוצה להפגש... נפגשים.

הוא רוצה לחזור, ואני, לא מסכימה, אני אומרת לו שניתן לחודש להסתיים ואז נראה מה יהיה, הוא מסכים...

ערב בנות, ר' קוראת לי בקלפים, ולמרות שהיא לא יודעת מה קורה היא אומרת לי שאני נמצאת בקשר הזה במצב שאני מרגישה מותקפת כל הזמן...

שלושה שבועות שבהם אני זורחת, פתאוםכל האישיות וכל שמחת החיים שאבדה לי חוזרת לי ואז שוב הוא מתחיל, בפעם המאה הוא חוזר על מנטרת ה"תראי שהשתנתי", ולי לשם שינוי זה לא אכפת, טוב לי, שקט לי.. אני לקחתי את עצמי בידיים ואמרתי לו להתראות.

וזהו, שנה עברה מאז, בדיוק שנה, עדיין לא יצאתי מאז אם אף אחד, כי אין אף אחד שאני מוצאת חן בעיניו מספיק כנראה...

אבל מכל זאת למדתי, ואמנם לקחו לי שנתיים וחצי להגיע להארה...

אני הבנאדם הכי אוהב שיש והכי נותן שיש(חבריי יעידו)אבל עד שזה נוגע בפגיעה בי, או באישיות שלי... אף אחד לא שווה את זה.

וסתם כהערת שוליים, אני כבר מזמן לא כועסת, ודווקא הייתי רוצה לראות אותו מאושר עם מישהי, רק אני מקווה שלפני שהוא יהיה מאושר עם מישהי אני אהיה מאושרת קודם עם מישהו