אז עבר מעט זמן מאז הפעם האחרונה שכתבתי פה בצורה רצינית, ומתוך אותם אירועים שקרו אז וקורים ברגעים אלה ממש, התשוקה שלי לחלוק הולכת וגודלת. אחת הסיבות היא עבודתי החדשה בתור עציץ משרדי.
כבר רבות התלוננתי והתאוננתי ודנתי ודשתי על מצב החברות שמסביבי, אותן חברות טובות שמתחתנות ועוברות לגור מחוץ לעיר, וכאמור מפתחות להן חיים אחרים.
אחד השלבים של אותם חיים אחרים הוא יצירת חיים חדשים ונוספים, המקיפים אותי מכל עבר.
עכשיו הייתי אמורה להתלונן, ולהתאונן, ולדוש ולדון באותו נושא, כי הרי חיי אינם קקרובים כהוא זה לשלב התפחת הבטן.
אלא שמקרה שקרה כך קרה...
לפני כשנתיים וחצי הבלונדה הקטנה ובעלה התעברו להם (כאמור מרוח הקודש), וארבעה חודשים לאחר מכן, והרבה בכי ועצבים, גילינו באולטראסאונד כי העוברית הקטנה בבטנה אינה אלא תינוק מת. הפעם הראשונה שהתחלתי להעריך את הקטנה המעצבנת הזו היה באותו יום. היא בכתה מעט אך עברה את הלידה המוקדמת הזו בצורה כל כך בוגרת שגרמה לה להראות בעיניי קצת פחות מעצבנת.
אז הימים עברו להם וכמעט שנה מהיום הבלונדה ובעלה נכנסו שוב להריון (בואנה רוח הקודש הזו ממש אוהבת אותה), היא תפחה ותפחה, כמו איזה בצק שמרים שמח, וכמעט שלושה חודשים מהיום היא נכנסה לבית החולים עם צירים, 27 שעות של צירים שבסופן היא נראתה כמו פרה מסכנה המיועדת לשחיטה והובלה באין צדק לשולחן הקיסרי, חמש שניות אחרי יצאה לעולם הבייבי החדשה והבלונדה לבית משפחת מידורי.
אז כמובן שבנות משפחתנו חייבות לעשות בעיות, והינוקא החליטה לבוא לביתנו באיחור אופנתי שכזה, ושיכנה את כל 3.800 משמניה בפגיה שם נראתה כגונזילה לעומת כל שאר הפגים...
אבל לאחר 9 חודשים ושבועיים קיבלנו לביתנו את אחת המתנות הכי גדולות בעולם, אני והג'ינג'ה הפכנו לראשונה לדודות, והבלונדה המופרעת הפכה לאמא מקסימה שמקבלת את ההערכה שלי כל פעם מחדש.
קשה לי לתאר את האהבה שיש לי כלפי הקציצונת הבלונדינית
אבל זה גובל בהתאהבות
אין דבר יותר מקסים מהיצור הפצפון הזה שמחרבן גושי קוטג', יונק, ישן, אבל כל יום ויום משתנה..
ולחשוב שהוא נוצר משני תאים בלתי נראים לעין בלתי מזויינת (חהחה), ושזה בכלל מה שהבלונדה יצרה....
בקרוב אצלכם :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
