אז אני יושבת וקוראת ספר מסוים
ואני נתקלת בשיר הזה אותו למדנו לפני שנים בבית הספר
נדמה לי שזה היה בחטיבת הביניים בהקבצה א, ולמורה קראו זהבה
לא אהבתי אותה בהתחלה כי פרצופה היה חמוץ וכעוס, אלא שעם עבור השנה למדתי לאהוב אותה
כי מלבד פרצופה החמוץ והקשיים אשר הערימה עלינו היא עזרה לי להבין שלא כל הקשוח אבן הוא
אז אני יושבת וקוראת את הספר
ומחשבות מתרוצצות בראשי על הא ודה ובעיקר על הפקה ועל הקשיים הרובצים על כל אחד ואחת מאיתנו
ללא יוצא מן הכלל
ובעיקר על ההורים והמשפחה שלי שאוהבת אותי ורוצה בטובתי אך מראה זאת בצורה לא נעימה ונכונה
ואז השיר הזה
השיר הזה שסוף סוף הבנתי אותו
על עצמי
The Road Not Taken \ Robert Frost
Two roads diverged in a yellow wood,
And sorry I could not travel both
And be one traveler, long I stood
And looked down one as far as I could
To where it bent in the undergrowth;
Then took the other, as just as fair,
And having perhaps the better claim,
Because it was grassy and wanted wear;
Though as for that the passing there
Had worn them really about the same,
And both that morning equally lay
In leaves no step had trodden black.
Oh, I kept the first for another day!
Yet knowing how way leads on to way,
I doubted if I should ever come back.
I shall be telling this with a sigh
Somewhere ages and ages hence:
Two roads diverged in a wood, and I
I took the one less traveled by,
And that has made all the difference.
אז תקראו כל מילה ומילה
ואז תחשבו על כל השיר
ותבינו
אנחנו הולכים בדרך שלא הרבה הולכים בה
וזה מה שבעצם עושה את הדרך........
*וסתם מישהו נכנס מאיזה אתר לבלוג וכחזרתי לראות מהיכן
נזכרתי שלפעמים אני רומנטית