רציתי לכתוב את זה מזמן, עכשיו שיש למי לכתוב את זה אני יכולה לשפוך את המילים יותר טוב...
בדרך חזרה מהאוניברסיטה פגשתי ידיד שלי, כזה שאני מכירה מכיתה ז', כזה שלא היתה לו חברה כי הוא העדיף את הספרים על חיי חברה, כזה שאנחנו סידרנו לו את אחת הבנות שהיתה בקבוצת החברים שלנו ועכשיו הם יחד כבר חמש שנים....
אני בכיתי לו, לא בכי עם דמעות, סתם בכי של פולניה מתאוננת על זה שאין לה אף אחד ושכשכבר היה לה מישהו שנתיים וחצי הוא היה דפוק....
המילים שלו נחקקו לי בזכרון, למרות הנסיון היחיד שלו הם היו מילים למחשבה, מילים שיש בהן הרבה....
"לא נורא מידורי, את תמצאי לך מישהו אחר"
"כן?? וגם הוא יהיה דפוק?"
"אז זהו, מה שטוב הוא שכשאת עוזבת מערכת יחסים אחת, את כבר יודעת מה את לא רוצה שמערכת היחסים הבאה תהיה, או איך הבחור שיהיה איתך יהיה, אז הבחור הבא שתהיי איתו יהיה מוצלח יותר מזה שהיית איתו, ואם הוא לא יהיה מספיק טוב בשבילך אז תעברי הלאה ותמצאי לך גבר טוב יותר.... לומדים"
ואני בקרצייתיות האופיינית לי " אה כן, אז מה עם חברה שלך?? איך זה שאתה איתה יחד"
הוא ענה לי את אחד המשפטים היפים והכנים יותר: "כי יש אנשים שמהרגע הראשון יודעים שזה האדם שמתאים לך בדיוק, והולך להיות איתך כל החיים" ( משפט שאת יודעת שיצא מהלב, כי הבנאדם הזה הוא מהסגורים שיש)
המחשבות כמובן נדדו לאקס, אותו אקס שהיה אומר לי כמה אני יפה, מדהימה, חכמה ומה לא. אותו אקס שכשאפיתי לו עוגה שביקש, אבל אפיתי גם להורים שלי כי היה יותר מדי חומר, הוא התחיל לצעוק עליי, למה אני לא נותנת לו את כל תשומת הלב, לקח את העוגה וזרק אותה לפח. המחשבה הראשונה שעלתה לי היתה שאני לא בסדר.
אותו אקס שכל הזמן היה צועק עליי, מאשים אותי בעצבים שלו ואחר כך בא להתנצל, אותו אקס שכל הזמן הייתי מנתחת למה הוא ככה והייתי מגנה עליו בראש שלי, "זה יעבור, הוא פשוט רגיש מדי".
כבר דיברתי מספיק על האקס שלי....
את התקופה הזו לא הייתי מוחקת, למדתי ממנה המון.
אומרים שצריך להתפשר, אומרים נכון.
אין אדם מושלם, אי אפשר למצוא את הבנאדם שיהיה בדיוק הטעם שלך, גם יפה, גם משכיל, גם אבא טוב (וכל הדברים האלה שאנשים אוהבים).
על דבר אחד אסור לנו להתפשר, יחס.
כשנמצאים במערכת יחסים מסוג מסוים, צריך להרגיש הכי טוב שיש, הכי רצוי שיש, וגם הריבים הקטנים לא אמורים לשנות את ההרגשה הזו, אמורים בסופו של דבר רק לחזק את ההרגשה של ה'יחד'.
אדם שנמצא כל הזמן במצב של מגננה מסויימת, נסיון להסביר דברים לעצמו, או לחילופין, שכל הזמן מרגיש שהוא כופה את עצמו על מישהו אחר, וחש גם צורך להתנצל כל הזמן, צריך לחתוך.
אנחנו אמורים להרגיש חזקים כשנמצאים באותו 'יחד' מדובר, להרגיש שאם קורה משהו יש על מי לסמוך, להרגיש הכי רצוי, הכי אהוב, הכי הכי.....
מי שלא נותן את ההרגשה הזו, לא שווה אותנו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
