החיים שלי בבועה....

בבית של סבתא שלי בחדר צדדי

יש תמונה,

צילום שחור לבן ממוסגר במסגרת חומה

רואים שם חייל, ילד בן 18 שנראה בוגר לגילו

ג'ינג'י כזה, עם מלא נמשים  

חובש כומתה ומחזיק נשק

והחיוך

תמים

עם תקווה

חיוך שאומר " תראו אותי, אני גדול, אני מגן עליכם מהכל"

וזה אורי, אח של אמא שלי.

אף פעם לא מדברים עליו,

למרות שאני רוצה לדעת

רואה את הסבל והדמעות כשרק מזכירים אותו

ומעדיפה לא להמשיך עם השאלות

אז אני מתחילה לדמיין

את האדם, איך הוא היה אז ואיך הוא היה יכול להיות היום אם היה חי

מציירת סרטים

סיפורים

קשרים

חתונה

ילדים

נכדים

מתאספים בחגים

שמחה

אהבה

ואז

בכל יום זכרון,

כשאני נמצאת ליד הקבר שלו

עם סבתא, אמא ודודה שלי

עומדת בצפירה,

וב'אל מלא רחמים'

כל הציורים נמחקים

ורק החיוך הזה נשאר

אותו חיוך אופטימי

החיוך של אותו דוד שאף פעם לא הכרתי.

אבל תמיד אני אוהב...

*לא רציתי, אבל הייתי חייבת