אנחנו יושבות לנו על חוף ים
על השולחן דיאט קולה ושוקו
שאריות טוסט מעטרות את הצלחת הלבנה
ילד מופרע משחק לו ומפריע קצת לשיחה שלנו
וברקע הים
אותו ים שכנראה יש לו איזו סגולה
אותו ים שגורם לרוגע ועם זאת למעין סערה מוחית
ישבנו ודיברנו
בהתחלה כמו בנות טובות על דברים שטחיים ביותר
ואז...
גלשנו
למחוזות עמוקים יותר
מחוזות הנפש שלנו
אנחנו דומות
מאוד אפילו
מהפעם הראשונה שנפגשנו היה קליק חזק ביותר
יש לשתינו דפיקויות דומות
באותו לילה דיברנו על דפיקות ספציפית
על חומות
" יש את הנטיה להרחיק מעלינו אנשים שתפסו איכשהו מתישהו מקום בחיינו אבל בסופו של דבר עושים לנו רע."
ככה היא מתמודדת עם מישהו שעושה לה רע
ויש בזה מן ההיגיון
היא מעדיפה להתנתק וכך להקטין את הסיכויים להפגע שוב.
אני מאלה שסולחים
מהר מדי
ביתר קלות
גם אם אדם עשה לי הכי רע שבעולם
אני משתדלת כמה שפחות להרחיק
כמה שפחות לכעוס
אני צוברת כעסים בבטן
מחייכת חיוך נחמד
עד שהכל יוצא בצורה של דמעות
לבד או כלפי אנשים שקרובים לי מאוד
ואז חוזרת לחייך
עד שאני אפגע שוב
כמה שזה לא הגיוני בעיני אחרים
בעיניי זה הכי הגיוני שיש
ושאלה של מה עדיף לא רלוונטית
(עדיף לא להפגע, אבל זה כנראה בלתי אפשרי)
אבל אם הייתי יכולה
הייתי שואלת ממנה קצת לבנים
ומחזקת פה ושם את החומות שלי....
בבלוג זה
בכל הבלוגים
