מה יש בו באותו יצור בעל הצורה הקבועה שגורם לנו להקשר אליו בצורה חזקה עד כדי אובססיה?
מי היה מאמין שדבר כזה פלסטי וקר יהיה אחראי על מצבי הרוח והתחושות שלי
מי היה מאמין שפעם הסתדרנו בלעדיו?
הטלפון הסלולרי הארור הזה.
עד אחרי הצבא לא הסכמתי להכניס אחד כזה לכיסי
עד שהתגלגל אליי במקרה המכשיר של אחותי כשהיא החליטה לקנות אחד חדש
מאז, זה ממש סיפור אהבה-שנאה.
רק צרות הוא עושה לי
יונק את כספי מחשבון הבנק שלי
מפריע לי בלילות ובשנצי"ם שלי
קוטע לי באכזריות שיחות חשובות וקריטיות עם אנשים
מעביר את קולה של אמי ברגעים שאני הכי לא צריכה לשמוע אותה
מחליט להתעורר בדיוק כשאני באמצע סקס ומפריע לי להתרכז
ותורם לי כמויות ענקיות של קרינה המורגשת היטב באוזן ובטוח תהיה מורגשת בעתיד בצורת לפחות אחד מזני הסרטן המגוונים או עם איזה צאצא בעל שלוש עיניים....
כשהוא איתי אני מסתכלת עליו כל דקות ספורות
לעתים באהבה (כשמישהו מחליט להתקשר אליי)
לעתים בשנאה(כשמישהו מתקשר אליי והוא הבוסית שלי)
לעתים בסקרנות (הודעות ומספרים חסויים)
ולעתים בחשדנות (כשאמא שלי מתקשרת ועלולה לרצות ממני משהו.. )
אין לי חיים בלעדיו
כל החברים שלי בתוכו
הזמן שלי שם
סדר היום שלי
אפילו הזכרון
אני קשורה אליו כאילו היה התאום הסיאמי האבוד שלי
אפילו חשבתי לתת לו שם אבל אז הבנתי שזה חולני מדי אז החלפתי לו פאנל
כשאני שוכחת אותו בבית כולי תזזית ועצבים
קריז
והמחשבות
הרי ברור שברגע ששכחתי אותו בבית, מהשניה שעזבתי אותו לבד, הוא יעשה לי דווקא ויאותת לכל האנשים ששנים לא שמעתי מהם, להתקשר אליי ויגרום לי לפספס את כל הדברים הכי חשובים וקריטיים שחיכיתי להם כל חיי.
ואז, כשאני מגיעה הביתה
לא אומרת שלום
לא מורידה נעליים
על הרצפה הרטובה שכרגע נשטפה ונוקתה
אני רצה אליו
תופסת אותו
מניפה אותו באויר באהבה
ומישירה מבטי אליו
סעמקקקקקקקקקקקקק
אף אחד לא התקשר אליי......
אז ממתי בדיוק הפכתי לתלותית
למה כשאף אחד לא מתקשר אליי אני מתבעסת
למה כשהוא איתי אני רוצה רק לזרוק אותו לפח
וכשהוא נשכח אני חושבת רק עליו??
ואולי בעצם הסוד שלו הוא ברטט?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
