שוכבים לנו במיטה ואני שוב מתבכיינת "אני שונאת תעבודה שלי" וכל הדברים שמסביב.
כשלפתע משום מקום במקום לישון אנחנו מתחילים לדבר ברצינות על העתיד שלי,
המסקנות שלי לגבי עצמי היו שאין לי שאיפות ואין לי יעדים כשסך הכל אני די נאחזת בשנות התואר הללו ובעבודה העלובה שיש לי בכדי לא לחשוב על העתיד המקצועי שלי.
אני לא יודעת אם זאת העובדה שהוא שונא שמתלוננים ולא עושים כלום או סתם עצם העובדה שהוא לא הצליח להרדם ורצה להשאיר אותי ערה כדי שאני אוכל לעייף אותו.
אבל נראה לי שסוף סוף מישהו גרם לי להתחיל לחשוב ברצינות על זה שאני צריכה להתחיל לפעול, להתחיל להציב לי יעדים ולהפסיק להתפזר בין כל מיני דברים ולהתמקצע במשהו ספציפי שאני אוהבת ויכול להועיל לי ביותר.
אז היום נגמרו לי הבחינות, וממחר אני מפסיקה עם ההנחות העצמיות והדחיות החוזרות ונשנות של דברים שאני אמורה לעשות.
אם אני רוצה להתקדם ולקדם את עצמי אני חייבת להתחיל לעשות, אפילו אם זה דורש השקעה כלכלית זעירה שתשתלם לי בעתיד ואולי ויתור על כספי הפיצויים.
הגיע הזמן להתבגר?? (בעעע רק המילה הזו מעבירה בי צמרמורת קלילה:)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
