החיים שלי בבועה....

השבוע היה שבוע בסימן פרידות,

כאלו שיש בהן עצב מהול בשמחה מהול בקצת קנאה

העצב על עצם הפרידה

השמחה, כי זו פרידה בשביל משהו חיובי

והקנאה, שהיא לא קנאה רעה, היא פשוט קנאה

אתמול נפרדתי מחברה שלי לעבודה, היא עשתה את המשהו שכולנו רוצים לעשות ופשוט עזבה את העבודה

השמחה שלי מההתקדמות שלה הלאה בחיים, העצב שלי שאני לא אראה אותה בתדירות כל כך גבוהה....

שלשום נפרדתי משתי חברות שלי וידיד שלי שטסים ליפן, ושוב כל כך שמחתי בשבילןםאבל כל כך רציתי להיות באותו רגע הם, וכשקצת העיניים התלחלחו לי לא הייתי בטוחה אם זה בגלל שאני עומדת להתגעגע אליהם או שפשוט בגלל שאני נותרת בארץ ולא טסה ליפן

והיום נפרדתי ממישהי שעוזבת את הארץ לניו יורק, מישהי משמעותית גם כן מהעבודה, נהגנו לשבת שעות ולתמוך נפשית אחת בשניה, והיא עוזבת.

כמובן שכבר לא יכולתי לעמוד בפרץ וכל הדמעות פרצו את הסכר היום,

עד כמה שאני חזקה אני לא יכולה לעמוד בעזיבה של אנשים שאני אוהבת...  

אתמול החלטתי שהייתי ילדה טובה (בערך) השנה, החלטתי לנסוע (שוב) לניכר,

הבחירה הטבעית שלי היתה כמובן תאילנד

חולת על המקום הזה, התכנון שלי לקחת איזה קורס מסאז'ים לשבוע ואז ללכת לנוח באיזה אי

אז פשוט הרמתי טלפון לדקה ה 90 ובאותו רגע הוצאתי את הויזה, מסרתי פרטים ואני טסה...

הדרך שלי להתעורר בבקרים היא מהמעצבנות ביותר, ואני משתדלת לקיים אותה רק כשאני ישנה לבד

אני מכוונת פלאפון לשעתיים לפני ושמה את הפלאפון על נודניק

כל 10 דקות אני קמה, פותחת עיניים נפוחות ועייפות (ונרגניות, אין ספק שאני לא בחורה של קימה)

מסתכלת על השעה ומכבה את הצפצוף

זה מה שקורה בדרך כלל במשך השעתיים האלה

עד שאני מכבה את הטלפון, חוזרת לישון "רק עוד 10 דקות" ובדרך כלל קמה באיחור...