היא יורדת במעלית, הוא עולה במעלה הרחוב
היא יוצאת מהבניין מהנהנת בראשה לעבר שומר הבניין הזקן, הוא עוצר בבית הקפה הקבוע שלו לחמש דקות קניית קפה הקבועות שלו
היא קונה פינוק לחתול, הוא עוצר מול חנות הספרים החדשה, רוכש לו בדרך איזה ספר במבצע.
הם שניים, זרים, לא מכירים, לא נפגשו אף פעם
הם שניים שעושים את המסלול הזה כל יום ויום במשך ימות השבוע, בערך באותה שעה
כיוונים מנוגדים, בתוך מעין מלבן מוגדר.
היא מגיעה אל שפת הכביש, לידה זקנה ובחור עם כלב, האור אדום, היא עוצרת כי ככה החוק קובע (והיא יודעת שכמו כל יום מסתתר לו שוטר שצריך לתת מספר דוחו"ת מסוים, לאנשים מסוימים שלא סבלניים או לא יודעים כמוה), היא מתכופפת לכיוון הכלב, מעבירה לטיפה חיבתית אליו והוא במבט מוקיר מעביר לשון גדולה וורודה על ידה.
הוא מגיע לשפת המדרכה, האור ברמזור אדום, הוא חושב על ההיא שלפני חודש זרקה אותו, על זה שיש לו עוד את הטבעת בכיס, על התקווה שעדיין קיימת בלב ליבו.
נופל לו הספר, הוא מתכופף להרים אותו.
שני כיוונים מנוגדים, שניהם אל אותה מטרה, הביתה, מנוחה
האור האדום מתחלף לירוק באותו רעש שמיועד לעיוורים אך מעורר את תשומת לבם של אותם אלו שלרגע עפו למחוזות אחרים.
הם שניהם מזדקפים באופן סינכרוני לחלוטין, הכלב עם בעליו, נותרים מאחור
הספר נותר ביד במקום להיות מוכנס לתוך השקית.
בתוך החופזה, בתוך המעין מהומה, מבטיהם לרגע מצטלבים, מעין שקט לא ברור, שלווה מוזרה
הכל הופך לאיטי, תחושות אחרות עומדות באויר, המחשבות הרגילות שוככות לאותו רגע.
בשני כיוונים מנוגדים במעין מסלול קבוע של קוים מקבילים, קרתה תקלה והם נפגשו, לרגע קטן יקום אחד השתלב ביקום אחר מחשבה של אחת במחשבה של אחר.
סוג של כאוס, הפרת איזונים.
אילו רק היו עוצרים לרגע אחד, מנצלים את הרגע האחד הזה אולי היו מושכים אותו לתמיד, מוצאים את אותו אושר מושלם, את הזיכוך האמיתי יוצרים את ה'אחד' הזה, שכולם מדברים עליו אבל אף אחד לא יכול בדיוק להצביע ולהגיד מהו.
הרגע עובר, ורגע אחר מגיע, מתחלף לו כאילו כלום, הם בוחרים להמשיך במסלול חייהם הרגיל שבו ימשיכו ללכת כל יום באותה שעה, בשני כיוונים מנוגדים והרגע הזה שחלף, אותו רגע קטן של תקווה, לא יחזור בשנית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
