"אני לא מעשן יותר בחיים" הוא הסתכל עליי עם עיניים אדומות וקצת עצומות,
"מה? נארגילה?" החזרתי לו בחיוך, "לא, נו" הוא מסתכל עליי ואני רואה שכל הפרצוף שלו אדום
"אני מרגיש כמו אחרי שתייה".
"מגיע לך, תפסיק לעשות שטויות בלעדיי".
תקענו סנדביץ' מארומה, נשכבנו על הספה וראינו "אהבה קולומביאנית"
הוא לא הפסיק לגעת בי תוך שינויי תנוחה רבים, הספה הזו לא מיטיבה עם יותר מאדם אחד ששוכב שם.
באמצע עוד עצרנו את הסרט כדי שלא נפספס סצנות כמו שקורה תמיד.
אחרי שהסרט הסתיים פרשנו למיטה. אני דווקא מחבבת אותו מסטול...
נראה לי שלא הייתי רגועה ככה בכל 25 שנות קיומי עם אף אחד, אפילו לא עם הדובי שינה שלי.
נחמד לי. (וקשה לי כל כך לכתוב שנחמד לי כי זה עלול עוד לההרס)
אתמול נפלתי,
הרגל שלי אוהבת להתעלל בי ומתעקמת לי מדי פעם זה כבר לא כל כך מזיז לי
אבל אתמול זה הזיז
הלכתי לי לעבודה על שביל חצץ לא יותר מדי חצצי,
כשהרגל שלי החליטה להפתיע אותי שוב
אבל שלא כמו תמיד, השילוב של ההתעקמות והחצץ גרמו לי להתחלק ישר על הפרצוף ולחטוף מכה די לא נעימה ביד שהתגלתה כפצע מדמם ויורק כל מיני נוזלים.
יש רגעים כמו אלה שאתה כל כך שמח שלא היה אף אחד אבל באותו רגע כל כך רציתי שמישהו ירוץ אליי ויעזור לי לקום שלקח לי קצת זמן עד שהבנתי שזה שהולך לפניי לא מתכוון לעזור ואני אצטרך להיות אמיצה לבדי...
אז קמתי מדממת ופצועה וואז התגלה לי גם שהמחשבה המניאקית שלי שוב לא מתפקדת...
חברה שלי אמרה לי שהכל קורה עכשיו בשבוע הזה של 9 באב, וצריך לשמור, טוב שיש את מה להאשים ולהכחיש את עצם העובדה שאני קצת קלאמזי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
