החיים שלי בבועה....

אני בחורה נקשרת, כזו שנקשרת לדברים, לאנשים, לחיות, למאורעות, לחפצים, לרגשות, לריחות.

כזו אני, נקשרת.

אז כשהוריי הודיעו לי לפני חמש שנים שהם קנו בית ואנחנו עוברים דירה עשיתי הכל כדי להקשות וכדי לגרום להם לא לעבור.

כמובן שזה לא ממש עזר, יום אחד הם התקשרו, נתנו לי א התכתובת של הבית החדש ואמרו לי שהם כבר העבירו את כל הדברים לשם ושהבית הישן שייך לזוג צעיר (כמה קללות אותו זוג קיבל ממני).

אז בלית ברירה, בגלל היותי חיילת ענייה ולמרות כל מחאותיי ועקרונותיי המשכתי להתגורר עם המשפוחה.

הבית והמיקום התגלו כטובים בהרבה מהדירה -ללא מעלית-קומה רביעית- ללא מזגן- עם שניים וחצי חדרים על חמישה אנשים, שהיתה לנו אז, אבל עדיין לקח לי זמן לאהוב את הבית החדש שלנו.

היום, חמש שנים אחרי, דרכיי הובילו אותי בטעות לאיזור, ולמרות שהוא נמצא 10דקות נסיעה מהבית הנוכחי, לא יצא לי לבקר שם.

החניתי  את הרכב בבניין הישן שלנו כי לא היתה חנייה אחרת, ירדתי מהרכב, וממש ברגע שירדתי איתי חבר ילדות שהעביר איתי שעות על גבי שעות במשחקים,

פתאום התחילו לי פלאשבקים, המקלט שבו החבאנו קרשים לל"ג בעומר וגידלנו גורי חתולים יחד עם כל השכונה, הבניין שממול עם התריסים המוגפים שאותם כל יום באותן שעות בין 1400-1600 היתה דליה, השכנה המשוגעת, נהגה לפתוח ולצעוק לרחוב, ומעליה היתה איזו שכנה פרסייה דופקת שטיחים ומעיפה את האבק לכל עבר.

נזכרתי בכל החברים מהלימודים שגרו במרחק יריקה, את טיולי האופניים שהיינו מארגנים מסביב לכר הדשא שבין כל המתחם הזה של הבניינים, את כל חגי השבועות שהעברנו כולנו יחד בהשפרצות מים עד שההורים היו קוראים לנו לבוא לאכול, באותו בית הרוס בין עצי החושחש שהיינו בטוחים שיש בו איזו גופה ורוחות רפאים, את  השדה  שהפריח לו פרחים לקראת סוף החורף וייצר בוץ מספיק ללכלך כל דירה ודירה בבניינים, את ריחות האוכל של יום שישי, את החנויות הראשונות שפתחו באיזור.

אז כשהגעתי לשם והלכתי למכולת השכונתית שעדיין קיימת, אפילו עם אותם בעלים, הבנתי, שנכון, צריך להתקדם הלאה, אסור לחיות כל הזמן בעבר ובנוסטאלגיה, אבל התקופה הזו בשבילי היתה תקופה של תום, ילדותיות והרבה הרבה אהבה ומשפחתיות לא רק מהמשפחה עצמה, אלא גם מהסביבה, מה שהיום כבר נעלם....