החיים שלי בבועה....

ארבעה, חמישה חודשים לפני הגעתי אליו הביתה עקב נושא מאוד משותף מטעמים מאוד אחרים- מלוכסנות...

הוא חשב שיש מצב שהשותף שלו ואני נתאים,

אמרתי "למה לא"

העברנו שלושה חודשים במשהו שנראה כמו יחד ואז באה שלשום ה-שיחה.

אז כמו תמיד כשמשהו כזה קורה לי אני נכנסת לסוג של דכאון, אוכלת את עצמי אבל לא אוכלת כלום. ועסוקה בעיקר בהאשמות עצמיות והורדת הערך העצמי שלי.

בדרך כלל יוצא שאני נפגעתי בצורה זאת או אחרת...

אז אכלתי את עצמי יום, וחשבתי גם קצת ואז הוא עשה משהו מאוד מוערך מבחינתי

הוא התקשר

הוא דיבר

הוא ניסה להסביר לי שוב

ולמרות שרוב הדברים לא היו מעודדים, (בעיקר כי אני ידועה כאחת עקשנית שלא מוכנה לתפוס דברים כשאני במצב דכאוני)  

הוא גרם לי להתעודד

להעלות  חיוך מסוים ומפגר על הפנים שלי,

הוא אמר לי להתחיל לחפש את הדברים המעצבנים שיש בו ולנסות לשנוא אותו

אבל אני לא יכולה לשנוא אותו, אני גם לא כל כך רוצה לשנוא אותו

הוא נחמד מדי, למרות מה שהוא טוען שהוא

אז ייקח לי שוב קצת זמן להתאפס על עצמי

אבל אני שמחה על השיחה הזו

וכשחושבים על דברים באופן הגיוני, (כמו שאומרים, כשמסבירים לי לאט אני מבינה מהר:))

טוב שהדברים נעשו ככה ולא בצורה אחרת.

ושוב,

תודה לך...