"אפשר לעזור לך, גבירתי?" פנתה הבחורה בכניסה לאישה שנכנסה דקה לפני לחנות.
מי שמביט בה ברגעים אלו לא יכול להאמין שהאישה הצנומה- גרומה הזו שנראית בדיוק כמו הזקנה מ'משתגעים על מרי' היתה עד לפני חודשים לא רבים גדולה יותר.
אותה אישה נכנסת כל שבוע לחנות באותה שעה ובאותו יום, וחוזרת תמיד על אותה רוטינה.
היא נכנסת לחנות, בוחנת את עצמה היטב היטב במראה הניצבת בפתחה, מסדרת את שערה המחומצן מדי והפרוע.
"אפשר לעזור לך?" חוזרת הבחורה בקול רם יותר.
האישה מסתובבת אליה באיטיות, פותחת עיניים גדולות, "א ת ר ו צ ה ל ע ז ו ר לי?"
היא אומרת באיטיות מבהילה ופותחת עיניים עגולות וגדולות, "א נ י נ ר א י ת ל ך כ מ ו מ י ש ה י ש צ ר י כ ה ע ז ר ה?" היא מושכת את הסופים במעין משהו שנראה כהתגרות במוכרת.
היא לא מחכה לתשובה של הבחורה, בעיקר כי התשובה לא באמת מעניינת אותה, וממשיכה אל פנים החנות.
היא היתה עד לפני חודשים מעטים אולי קצת יותר ממעטים, אישה רגילה, קצת שמנה יותר מהממוצע, אולי גם קצת סגורה יותר, אבל רגילה.
עד שהתחילו הקולות, אותם קולות מהדהדים שהחלו להופיע באופן הדרגתי בצורת מילים שונות שאת פשרן לא הבינה.
בהתחלה היא התעלמה מהם, חשבה שאולי היא מדמיינת, אבל הם המשיכו לבוא ולדגדג לה את האוזן בתדירות גדולה יותר ויותר.
ההחלטה שלה לספר על הקולות לאחיה הביאה אותה אל הרופאים, ששלחו אותה לפסיכיאטר.
"סכיזופרנית" הוא קרא לה במעין אדישות, שנתנה לה לחוש שהיא מעין מצורעת.
הוא שרבט לו משהו בפנקס, הסתכל עליה בעיניים חמורות מבעד למשקפיים מלבניות, פתח לה תיק קרטון שהפך אותה לעוד מספר מבין עשרות מטופליו, ומסר לה את המרשם לתרופות שאמורות לסנן את אותם קולות מטרידים.
"סכיזופרנית" לחשו לה הקולות באותו רגע שהטתה את ראשה אחורנית והטילה גלולה אחת אל תוך פיה.
היא נטלה את התרופות כל פעם באותה שעה ואחרי זמן לא רב הקולות שבו, מרקדים לה בראש כעדת שדים, משתעשעים להם ומתבדחים על חשבונה, אולי איתה...
הרופא הגדיל מינונים.
"סכיזופרנית" הם צחקו כשהיא נטלה עוד ועוד כדורים אל תוך פיה.
היא החלה לרזות, התרופות הן אלו שהזינו אותה, פיזית ורוחנית.
כל תא ותא בגוף שלה התמכר להרגשה הזו של אחרי נטילת התרופה, לשקט הזה.
היא החלה להסתגר בחדרה המוגף והמוחשך, וליטול תרופות, תרופות שבלי משים החלו ליצור לה עולם חדש, כל קול שעבר לה בראש הפך לאט לאט למשהו מוחשי, לדמות אנושית.
בהתחלה זה היה מעורפל ולא ברור, היא החלה לחשוב שהיא הוזה, אולי חולה.
אבל מאותו ערפל הופיעו דמויות דמויות שהתקרבו אליה, שוחחו איתה שתו איתה, אכלו איתה, חיו...
כל בוקר הן העירו אותה "התרופות שלך", הן הזכירו לה.
הקולות הפכו לעולם ומלואו וכל חייה סבבו סביב חדר חשוך וחנוק שבתוכו נבנה עולם.
פעם בשבוע, באותו יום שבו צריך לקנות שוב את התרופות, היא מתגנדרת, לובשת את החולצה והטיץ הורודים, לוקחת לטיול את כל המשפחה החדשה שלה, ובאותה שעה מתייצבת בפתח אותה החנות, בוחנת את עצמה בראי שבפתח החנות, מסדרת את שערה המחומצן והפרוע מדי, קולות עמומים נשמעים מאחוריה, קולות חסרי דמות הממלמלים לעברה משהו שנשמע לה כמו, "אפשר לעזור לך גבירתי?", היא מתעלמת בהתחלה, אך כשהשאלה מהדהדת שנית היא פונה לכיוון הקול, ממלמלת משהו לעברו, פונה לעבר דלפק התרופות יחד עם כל מתלוויה בכדי לרכוש את אותן גלולות שיעזרו לה להשקיט את הקולות העמומים האלה שמחליטים לצוץ פעם בשבוע בדיוק באותה שעה ובאותו יום, וממהרת לצאת מהחנות לעולמה המוחשי, הבטוח והטוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
